בפעם הבאה.

0.
[או, אכלו לי, שתו לי]. רשימת העבודה לכנסת הקרובה היא ככל הנראה הרשימה הטובה ביותר שהיתה אי פעם מועמדת לכנסת, וזאת למרות העובדה שאני לא בפנים ושיש לי הסתייגות מחלק מהמועמדים. מועמדים חדשים כמו מרב מיכאלי, מיקי רוזנטל (למרות הספאם) ויוסי יונה לצד אנשי עשיה שיודעים איך העניינים זזים בכנסת כמו איתן כבל מבטיחים שמבחינת מספר חברי כנסת פעילים, העבודה תתן קרב אמיתי למרצ; לא בשאלה מי שמאל יותר, אלא בשאלה מי עובד יותר. למה אני מתכוון? אם נסתכל על עמודו של ניצן הורוביץ באתר כנסת פתוחה, נוכל לראות שזה הזמין עשרה מסמכי מממ (מרכז מחקר ומידע של הכנסת), ונכח 15.4 שעות במשכן בממוצע; אילן גילאון הזמין ארבעה ונכח 15.8 שעות במשכן בממוצע; וזהבה גלאון, שהיתה רק חצי קדנציה, הזמינה שמונה עשר מסמכי מממ ונכחה 15 שעות במשכן. מנגד, בנימין (פואד) בן אליעזר הזמין אפס מסמכי מממ ונכח 6.3 שעות שבועיות, נינו אבסדזה (שעברה מ'קדימה' לעבודה) הזמינה גם אפס מסמכי מממ, ונכחה 13 שעות בממוצע בשבוע. נחמן שי (שגם עבר מקדימה לעבודה), שאמנם נכח 21.6 שעות שבועיות, אך הזמין רק שלושה מסמכי מממ; דניאל בן-סימון גם הזמין אםס מסמכי מממ, ונכח שלוש עשרה שעות שבועיות בממוצע במליאה.

1.
זה לא אומר שחברי הכנסת של העבודה לא טובים. לדוגמא, איתן כבל ושלי יחימוביץ' הזמינו לא מעט מסמכים (שלי הזמינה 24, איתן רק ארבעה) ונכחו שעות רבות. יש חברי כנסת טובים, ויש טובים יותר. הבעיה היתה שבמפלגת העבודה בכנסת האחרונה היתה תחושה של אופוזיציה מתחנחנת, מתביישת, לא לוחמנית, לא עובדת, ואני מקווה שהנבחרת הנוכחית לא תהיה כזו.

2.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני, אמנם, לא נכנסתי לרשימה. לא במקום גבוה, לא במקום ריאלי, וגם לא במקום שיהיה ריאלי אם העבודה תזכה ב40 מנדטים (הבעיה, היא כמובן לא בי, היא בציבור); אבל גיליתי לא מעט. גיליתי שהדרך היחידה שאוכל להבחר היא עם הרבה מאוד כסף. אכן, דובי ואני יצאנו בקמפיין גיוס כספים ואפילו הצלחנו יחסית. אבל, גם עם כל זה, הגיוס פשוט לא הספיק. השלב הראשון היה לשלם למפלגה 10,000 ש"ח עבור הזכות לרוץ. מה שאומר שאם גייסתי בערך 25,000 ש"ח (את הסכום המלא אני אדע בקרוב, אני צריך למלא את כל המסמכולוגיה כשאתפנה לזה), אז כל התקציב שלי עמד על 15,000 ש"ח; זה אומר שאת הקמפיין הממומן בפייסבוק (כמה אלפי שקלים בודדים), כמה השקלים ששילמנו על פליירים, והעמלה ששילמתי למימונה, שרפו את הכל. תוסיפו לזה נסיעות לחוגי הבית, כיבוד, כמה שקלים לפלאשיסט וכמה שקלים לעריכת וידאו, והכל נגמר.

3.
מה זה אומר, שאם נסתכל על ההוצאה בבחירות הקודמות (לא על התרומות באתר המבקר, כי הוצאה לא קשורה לגובה התרומות), נראה שגייסתי בערך עשירית מכמה שהיה דרוש. וזה הגיוני. להבחר לכנסת עולה כסף, וזה לא צריך להיות ככה. הבעיה שלי היא שאני (והאנשים הטובים שהתנדבו איתי) עמדו וחילקו פלייארים, ומולנו עמדו מועמדים עם פוסטרים ענקיים, שלטים צבעוניים ותעמולה שעולה אלפי שקלים, ופשוט חופש הביטוי שלי לא יכל להתחרות איתם.

4.
אז נכון, במחיר לקול יצא לי מאוד זול; אבל לא היה מספיק. וזה מה שמדאיג אותי: לאדם הפשוט, מהרחוב, שאין לו כסף, אין דרך להבחר לחבר כנסת לא משנה מה. אם אני ארצה לרוץ בפעם הבאה אני צריך להרים רף של 200,000 ש"ח, ולא של 5,000 ש"ח. כאן מתחילה הבעיה: אם אני ארצה לרוץ בפעם הבאה, אני חייב לעשות אחד משניים: או לדאוג שתתקבל החלטה שמגבילה את ההוצאה לעשרות בודדים של אלפי שקלים, או לגייס את הסכום הזה. עכשיו, איך אני אוכל לגייס סכום של 200,000 ש"ח בלי להיות חייב כסף לבעלי הון? לבעלי אינטרסים? כרגע, אם נסתכל על עמוד המימונה שלי, נראה שהתרומה הממוצעת היא בערך 130 שקלים. זה מה שחברים שלי יכולים לתת, וזה מה שאני מבקש מהם. ומה לעשות, אין לי אלפיים חברים, אלא כמה מאות.

5.
אם אני רוצה לשנות משהו, אם אני רוצה להכנס לכנסת ה-20, אני חייב לעשות את זה עם תמיכה בגדול. וזה אומר שאני מתחיל מהיום. אם המדינה הזו חשובה לכם, עזרו לי. אני עדיין לא יכול לגייס תרומות, אבל בחודשים הקרובים אני אגלה איך אפשר לעשות את זה, ונתחיל לעשות את זה יחד: נבנה נבחרת, נביא אנשים, נשנה את סדר העדיפויות ונוכיח שאפשר לעשות את זה גם בלי מאות אלפי שקלים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

9 תגובות ל-“בפעם הבאה.

  1. יהונתן, אני לא בטוח שאני אצביע לעבודה (לפני הפריימירריס לליכוד היה די ברור שאני לא אצביע להם אז גם זה משהו) אבל חבל לי שחבר'ה כמוך וכמו דובי לא הצליחו להבחר. אם היה סיכוי למפלגה זה אנשים כמוכם.
    בהצלחה בהמשך.

  2. היי יהונתן,
    כמה קולות אתה ודובי קיבלת?
    האם זה נכון שמפלגת העבודה לא תפרסם תוצאות מלאות של הפריימריז?

  3. היי יונתן,

    רק רציתי להפנות את תשומת לבך לעובדה שגם מחוץ לכותלי הכנסת המצב לא באמת שונה. אם אני רוצה לעשות תואר מתקדם (לדוג' MBA) באחת האוניברסיטאות הטובות אני עתיד לשלם סכום דומה כאשר במרבית המקרים אני לא אוכל לעבוד במהלך הלימודים (מה שמכפיל את העלויות).

  4. קודם כל באמת חבל לי שלא נכנסת אתה אחד הסיבות שהיתפקדתי לעבודה.
    אני קצת מופתע מהפוסט שלך כי הייתי בטוח שאתה יודע שאתה צריך לפחות 100000 כדי שיהיה לך סיכוי. זה מה שכולם מוציאים אז איזה סיכוי יש לך עם 15000?
    אני גם לא בטוח שזה כזה סכום אסטרונומי. מדובר בסכום שאנשים מוציאים על מכונית משפחתית. חוץ מזה שיש כאן עוד אלמנטים מלבד הכסף והוא קשרים. קשרים עם עתונאים ייתנו לך חשיפה, קשרים עם שלי למשל ייתנו לך מסיבת עיתונאים משותפת או לפחות ערב חוג בית מתוקשר משותף. אז אם אתה עובד על הריצה הבאה תצטרך להשקיע שם גם כן.

  5. לשואלים – קלינגר קיבל כ- 1000 קולות ודובי קיבל כ- 500 קולות. הרשימה המלאה כאן: http://bit.ly/VnftXb

    כדי להבטיח את הכניסה שלו לעבודה, הוא צריך כמעט פי 10 קולות ממה שיש לו עכשיו. על דובי אין בכלל מה לדבר. הוא אפיזודה חולפת.

    וקלינגר – אתה תמים. אתה לא פוליטיקאי, ובגישתך התמימה תוך הסתמכות על קהל מעריצים מחבק ובלי תקציב בחירות נאה, אתה תשאר הפוטנציאל ותו לא. לא ברור לי על סמך מה ציפיתם לקבל אלפי קולות. אל תתן לאינטרנט ולקהל המעריצים הפרטי שלך לבלבל אותך.

  6. יהונתן יקר, אני חולק על ההנחה שלך מכל וכל.
    כדי להכנס לרשימת העבודה אתה חייב להיות או "סלב" או חלק ממפקד ארגזים רציני.
    כל צמרת העבודה מורכבת ממפקדי הארגזים הישנים והטובים של ההסתדרות.
    ללא השיריונים לנשים מיכאלי ושפיר היו ברשימה בדיוק על המשבצת הזו של ה"סלבס" ביחד עם מיקי רוזנטל ואיציק שמולי כשאחריהם נחמן שי (מה הוא מייצג או עשה אי פעם?) ומשה מזרחי, אחרי זה מגיעים השיריונים.

    החריגים לרשימה הזו בכל ה-20 הראשונים הם רק שניים אראל מרגלית ומיכל בירן. מרגלית נכנס כמו שאתה כתבת כי צריך לא הרבה כסף להבחר אלא המון כסף וצריך גם הרבה זמן שאתה פנוי רק לזה והוא התחיל את מפקד הארגזים שלו (לא פעילים נלהבים, מפקד ארגזים!) לפני שנתיים.
    נשארנו רק עם מיכל בירן שעלתה ברשימה בגלל השריון לנשים אחרת היא במקום ה-18, ומבין כל המתמודדים "מבית" היא היתה הכי מוכרת, זה הכל.

    כל אלה שהם חלק מ"התחדשות" מפלגת העבודה, הצעירים הנלהבים שעל ברכיהם נבחרים הארגזים הישנים והטובים, שהצליחו לא להתפצל להמון מועמדים אלא נצמדו רק לשלושה כאלה אסתי, עפר, וערן חרמוני הגיעו לעשירייה השלישית.
    ניתוח זה של התוצאות מראה שיש בעצם רק שתי דרכים להכנס לרשימת העבודה, ארגזים והרבה כאלה (לא חשובה האיכות רק הכמות) או להיות מפורסם בשביל זה לא צריך כסף אלא מזל, הזדמנויות או להיות עיתונאי.

    אני רוצה לראות אותך בכנסת, אני חושש שלא תצליח להכנס דרך מפלגת העבודה, הייתי מחפש פלטפורמה אחרת.

  7. למה התבוסתנות? נראה לי שבהתחשב בזה שאתה לא ידוען כמו רב יתר הנבחרים ההישג שלך ממש לא רע. (אלא אם פקדת 1100 מתפקדים ולא כולם הצביעו לך ;) )

  8. אם זה מנחם אותך, אני הצבעתי לך (אך לא לדובי, שדעותיו המדיניות נראו לי לא מתאימות למפלגה). הצטערתי לראות שלא נבחרת, ואני מקווה שתצליח יותר בפעם הבאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *