מדינת ישראל נ' בן-הרוש: לא כל זיוף מעיד על עבירה.

הסיפור המעניין במקרה של רותם בן-הרוש (תפ 21089-01-10 מדינת ישראל נ' רותם בן-הרוש) הוא לא העובדה שבן-הרוש שבר את הסטטיסטיקה וזוכה () אלא שלא משנה איזה גרסא תאמצו, יש כאן סיפור שלא יאמן, ודיני הראיות בסיפור הכריעו את הכף. פסק הדין מכיל שני סיפורים, הראשון הוא של המתלונן, והשני הוא של הנאשם. הנאשם הואשם בכך שהתחזה לעורך דין בעת שהיה סטודנט למשפטים, ביצע פעולות עבור 'לקוח' וגבה כספים רבים,  גבה כספים במזומן ללא הסכם שכר טרחה והחתים את המתלונן על ייפוי כח בלא שהיה עורך דין.

הנאשם מספר סיפור שהוא לא פחות מלא יאמן, לשיטתו, הכיר את המתלונן, מורה לנהיגה, שהיה ככל הנראה מעורב במספר סכסוכים משפטיים הנוגעים לחלקה שבבעלותו ולסכסוך בית המשפט בתביעות קטנות. המתלונן ביקש ממנו, בידיעה כי הוא סטודנט למשפטים, שיעזור לו להקליד את התביעות ויסייע לו, וזה עשה זאת בחפץ לב ובהתנדבות. לאחר שכל הסיפור התפוצץ, לכאורה, זייף המתלונן הן את חתימתו של הנאשם על ייפוי כח והן את הקבלה שהתקבלה מבית המשפט על סכום של 5,756 ש"ח.

הסיפור המעניין מתחיל עם קבלה שהוצגה כדי לתמוך בטענת המתלונן. המתלונן הציג בפני המדינה (המאשימה) קבלה מזויפת, שלטענתו זויפה על ידי הנאשם, והסכום (שבמערכת המחשב של בתי המשפט היה 321 ש"ח) התנפח. המדינה טענה בכתב האישום כי הנאשם היה מי שזייף את הקבלה; אלא, שלא היו ראיות לגבי מי זייף את המסמך וכיצד: המדינה בחרה להעיד את גזברית בית המשפט, שיכלה להוכיח כי אכן מדובר במסמך מזויף, אבל לא מעבר לכך.

עמד על כך בית המשפט כשפסק: "‫ יוער כבר עתה‪ ,‬כי גם בהעדר קיומו של מסמך מקור‪ ,‬היכול להוות מודל‬ ‫להשוואה בין השניים‪ ,‬ניתן להיווכח בקיומו של חשד לזיוף המתעורר מת‪ .11/‬המדובר ‫במסמך מצולם‪ ,‬אשר נעדר פרטים חיוניים אשר אמורים‪ ,‬לכאורה‪ ,‬להימצא בדרך כלל‬ ‫במסמכים מסוג זה‪ ,‬כגון‪ :‬תאריך וחותמת בית משפט‪ .‬חשד נוסף מתעורר כתוצאה מבחינת ‫כתב היד המופיע בתחתית ת‪ ,11/‬לגביו ציין המומחה ע‪.‬ת‪ 2‬כי קיימת התאמה המדורגת‬ כאפשרות חיובית ברמה ‪ 2‬בתכונות הכתיבה של הנאשם‪ ,‬עניין אשר יידון בהרחבה בהמשך‪ .‬‬ ‫ואולם‪ ,‬אין דיי בחשדות אלה כדי לבסס קביעה מעבר לספק סביר כי מדובר בזיוף‪."‬‬

כמו שכבר ידוע, להוכיח שמסמך מזויף דורש הרבה עבודה, אבל מה שקרה כאן הוא מדהים: כאן בית המשפט אומר בעצם, שאם יש לך מסמך מזויף, אתה צריך להגיש אותו באמצעות מי שערך אותו (המזייף) או באמצעות מסמך המקור והשוואות; צילום של מסמך מזויף פשוט לא יכול להספיק כדי להוכיח שאכן התקיים הזיוף הזה. גם מסמכים אחרים, שנטען שהיו חיוניים בתיק, כגון כרטיס הביקור שלכאורה שימש את הנאשם ומסמך ייפוי כח, הוגשו על ידי המתלונן למשטרה, ולא נמצאו בצורה אובייקטיבית: "‫הבסיס האובייקטיבי לכאורה לעדות המתלונן הינו רובו ככולו המסמכים שהוגשו כמוצגים‬ ‫בתיק‪ .‬דא עקא שכל המסמכים הללו הינם מסמכים שהוגשו על ידי המתלונן בעצמו ושהיו‬ ‫תחת ידו בטרם הגשתם‪ .‬אין בנמצא מסמכים אובייקטיביים גרידא‪ ,‬שהומצאו ממקור ‫חיצוני אחר‪ ,‬שלא על ידי המתלונן"‪.‬‬

ההחלטה של בית המשפט כאן נכונה מאוד. יכול להיות שהיא נובעת מהתעצלות של המדינה שלא השקיעה מספיק מאמץ באיסוף ראיות חיצוניות מגרסאת המתלונן, ויכול להיות שמסיבות אחרות. אבל דווקא הקביעה כאן מאפשרת לנו להבין שיכול להיות שיהיה קשה להפליל אדם על ידי זיוף מסמכים כנגדו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *