0.
צר לי על בן ציון נתניהו שנכלא, לאחר מותו, בנסיבות קלקלתו של בנו. נתניהו האב, שנפטר בגיל 102 לפני כשנה, זכה לקבל מחלף על שמו בהליך מזורז, כך ששנה לאחר מותו (כמעט בדיוק) נחנך בירושלים מחלף נתניהו (האב). המחלף, שהינו חלק מעבודת ממשלת ישראל "ברציפות, בשיטתיות, לחבר את ירושלים אל עצמה, ולחבר אותה אל יתר חלקי ארצנו", מקבל משמעות אחרות. נדיר בישראל, למעט מקרים היסטוריים שנובעים מאירועים היסטוריים מצערים (כדוגמת שינוי שם כיכר מלכי ישראל לכיכר יצחק רבין, וכך גם מחלף כפר שמריהו), ממתינים עד שהגופה תתקרר בטרם קוראים על שמה למוסד, כביש, מחלף, רחוב וכדומה.

1.
רחבעם זאבי, לדוגמא, שנרצח בשנת 2001, חיכה חמש שנים עד לחניכת גשר על שמו (ועיריית הרצליה השכנה דחתה הצעה לרחוב על שמו). כך גם עם זבולון המר שחותמתו על החינוך הביאה להקמת מוסדות ורחובות על שמו; כך גם, רחוב על שם דודו דותן, שהיה אייקון תרבותי, נחנך בעיר מגוריו רק שש שנים לאחר מותו. אבל בדרך הכלל, לוקח זמן רב עד שמוסד תרבותי מקבל הכרה כסמל לאומי: אותה הכרה לא רק שמהווה חלק מההיסטוריה, אלא גם מוציאה את הנכס מהמשפחה הקרובה לידי הציבור כולו.

2.
אולם, רק בישראל, בשנת בחירות לרשויות המקומיות ולאחר בחירות ארציות, מוצא לנכון ראש הממשלה להשתתף בטקס בו כספי ציבור מוצאים לצורך האדרת שמו של אביו; כלומר: אין מחלוקת כי בן-ציון נתניהו ראוי להנצחה, ביחד עם עמיתו פרופ' ישעיהו ליבוביץ', עמיתו לעריכת האנציקלופדיה העברית, שטרם זכה להנצחה הראויה. השאלה היא לא האם קוצר הנוהל הירושלמי שקובע תקופת צינון של שלוש שנים, ולא האם נתניהו ראוי להנצחה, אלא האם ראוי כי כעת, בתקופת בחירות ובתקופה בה נבחרה הממשלה, לקרוא למחלף דווקא על שמו של ראש הממשלה המכהן ולא להמתין, ולבינתיים ליתן כבוד לאדם אחר, כמו יוסי בנאי, נעמי שמר, או אפילו ויקי שירן; מדוע נבחר נתניהו האב כעת?

3.
וזו הבעיה שלי: ההתנהגות המלוכנית, לפיה משפחת השליט מיוחסת וראויה להנצחה, אינה הולמת דמוקרטיה כישראל. על נתניהו, כמנהיג, היה לחכות מספר שנים, והוא בטוח שלא יכול היה לקרוא למחלף על שם אביו. השאלה היא לא מה חוקי, לא מה הוגן, אלא מה מציג את התמונה המלאה מול הציבור. וכאן? כאן נפגע נתניהו האב יותר מכל.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]