אני חייב רק להסביר את נקודת המוצא שלי. פעמיים בחיים הפסקתי לראות טלויזיה, ורק פעם אחת חזרתי. הפעם הראשונה התחילה מאיזו סיבה טפשית ביותר. ישבתי עם החברה שלי דאז, נועה משולם, אצל חברתה הטובה ביותר וצפינו בטלויזיה. הבנתי שהמכשיר מונע אינטראקציה מאנשים שמצויים אחד ליד השני, כך שבמקום לדבר, הם פשוט צופים בטלוויזיה. ניסתי להחרים לגמרי את המכשיר – אבל הייתי בן 16. החזקתי בערך שנה עד שחזרתי. וגם אז, חזרתי בקטנה. אולי חוסר היכולת שלי להתרכז במשהו אחד יותר מ4 שניות, אולי כי לא מצאתי שום דבר מעניין לראות, אבל ירדתי בצורה משמעותית בצפיה. הטלויזיה שהיתה פתוחה אצלי 24 שעות בבית, אפילו על MTV, שבשנות ה90 עוד שידר יותר רוק, התחילה להסגר לאט לאט. כבר לא נרדמתי עם טלויזיה פתוחה (פרט לשירות בצה"ל, שהייתי חייב רעש כדי להרדם, המטוסים הפריעו לי להרדם).
הפעם השניה היתה טיפה אחרי השחרור. לדעתי באמצע השנה הראשונה כבר לא הבנתי למה צריך את זה. גרתי אז עם אורן בדירה ואמנם היו לנו כבלים, אבל לא צפיתי יותר מדי. התחלתי לראות רק סרטים. כשיצאתי מהדירה, בשנת 2003, כבר לא הזמנו כבלים לדירה החדשה. התנתקתי מהם. אז באה ההתנתקות האמיתית שלי מהטלויזיה. לא היה לי יותר מכשיר, לא היה לי מנוי, והפסקתי לראות טלויזיה, לגמרי. מאז ועד היום אני לא מרגיש את החסר.
אבל לאחר כבוד, ואולי מתוך רצון לראות מה ג'ייסון עושה, הורדתי את הפרק הראשון של Resonate.tv. מדובר ב19 דקות של קליפים עצמאיים. באיכות לא פחותה מהזבל שמשמיעים בMTV, ושהיו צריכים להיות להיטים לפחות כמו מה שמשמיעים ברדיו. דבר אחד שיש בMTV לא היה שם – מגישים. המוזיקה הציגה את עצמה. פתאום הניכור שבא עם הטלויזיה התחוור לי. היתה חסרה לי האינטימיות שבקול של ג'ייסון, היתה חסרה לי הנגיעה האישית. אני כבר לא אצפה בפרקים הבאים, אבל אני עדיין מאמין שמי שכן רואה טלויזיה אולי צריך להוריד את הפרקים הבאים.
בניגוד לResonate.tv, דבר אחד כן העסיק אותי ביומיים האחרונים. אוסף חדש שהובא על ידי Insomniaradio שנקרא The Best Music You've never heard. שירים עצמאיים שמתאימים ל88 או אולי לגלגלצ בלילה; מוזיקה לעשות איתה אהבה. יש שם שיר אחד של Thriving Ivory שנקרא Angels on the moon שאני לא מצליח להוציא מהראש כבר יום וחצי. אני חייב את חדוות חידוש ההנאה מהמוזיקה שלי לאינסומניה, שהביא לי שירים מדהימים לשמוע. דברים שלא ידעתי שקיימים וחשבתי שהעולם הולך לאבדון.
אינסומניהרדיו נמצאת אי שם בקצה האינטרנט, במקום נידח שהגעתי אליו במקרה כשנמחקה לי כל המוזיקה מהאייפוד והייתי צריך למלא שירים כדי לא למות משעמום בנסיעה ברכבת חזרה מחיפה. מאז ועד היום עברה כמעט שנה. אני שומע כמעט קבוע, והכרתי באמצעות התחנה אמנים שלא הייתי מכיר קודם. אני מצטער שאין לי את היכולת להפיק פודקאסט ברמה של אינסומניהרדיו. אני מצטער שהקהל בישראל לכאלו תכנים מורכב מ200 אנשים; אותם 200 אנשים שחולשים על הרשת ומשתמשים בה כאמצעי וגם נכנסים לאתרים עצמאיים, שמחפשים את המידע ולא רק מקבלים את מה שהאתרים הגדולים דוחפים להם.
אדר כתבה היום שהיא מנסה להעביר יום ללא גוגל, השאלה שלי היתה אם אפשר להשתמש באלטהויסטה, אבל אני חושב שהשאלה האמיתית תהיה האם אפשר להעביר יום ללא חיפוש. יום שבו הכל מובן מאליו. אני אנסה את זה מתישהו השבוע.