כנראה שכל מי שנדהם, נפעם, נחרד או זועזע ממשמע כי סוכנות הבטחון האמריקאית (NSA) עקבה אחרי מיליוני אזרחים אמריקאים וזכתה לשיתוף פעולה נרחב מספקיות אינטרנט, חברות תקשורת ושירותי אירוח מקוון לא טרח לקרוא את העיתונות בעשור האחרון ולראות דיווחים על חיפושים במחשבים, ועל הדרך שבה רשויות השלטון מתנהלות. לנו, כישראלים, יש רק לקנא בכך שהציבור מזועזע מהתנהגות שלטונית שכזו; הרי, בישראל, המצב רע יותר. בישראל לקחו את ספרו של ג'ורג' אורוול, אלף תשע מאות שמונים וארבע, והתייחסו אליו כאל תכנית פעולה, ולא כדיסטופיה.

CC-BY-NC-ND Gerard Van der Leun

לנו, כישראלים, הסמכויות של סוכנות הבטחון האמריקאית נשמעות כבדיחה לא מצחיקה. הרי, למערכות הביון האמריקאיות יש רק צורך להתפלל לקבל את ההכרה החוקית והפופולריות של משטרת ישראל וחברותיה רשויות החקירה. בעשור האחרון נחקקו בישראל לא מעט חוקי מעקב שאיפשרו שימוש בלתי מרוסן במידע פרטי של אזרחים לצרכי חקירה, ולא רק לצרכי מניעת טרור.

בשנת 2007 נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת) החוק עצמו הקנה סמכויות למשטרת ישראל וכמה רשויות חקירה אחרות לקבל מידע די נרחב על האזרחים, ואפילו בלי צו שיפוטי; הרשויות יכלו לפנות לספקיות התקשורת, לשלם כמה שקלים, ולקבל מידע בצורה של שאילתא, כל עוד זו מתייחסת לעבירות מסוימות (או לחקירה). לדוגמא, אם היה רצח ברחוב מסוים, משטרת ישראל תפנה לחברת סלקום, ותבקש לקבל את רשימת המנויים של החברה שעמדו בקרן הרחוב בשעות הרלוונטיות.

כך, לדוגמא, יכולה גם המשטרה לפנות לספקית אינטרנט ולבקש רשימה של כל מנויי הספקית אשר גלשו לאתר אינטרנט מסוים; או לברר מיהו הגולש אשר הדליף מידע אנונימי לכתב צבאי על כך שהצבא אינו עומד בהוראות בית המשפט העליון.

היישום של החוק היה כל כך מוצלח עד שהמשטרה ביקשה עוד פרטים לגבי המנויים, אפילו שהיא לא מוסמכת לעשות זאת בחוק: המשטרה רצתה לדעת מי סוכן המכירות שמכר את המכשיר, מהם אמצעי התשלום וכדומה. החוק, שהפך את בתי המשפט לחותמת גומי (שכן, ככל הנראה לא נדחו בקשות כאלו), איפשר למשטרה בשנת 2009 לקבל כ-9,000 בקשות; כמעט 2,000 בקשות מתוך אותן 9,000 היו על עבירות עם מאפיינים פוליטיים, עבירות של הפרת הסדר הציבורי (בדרך כלל מפגינים).

האגודה לזכויות האזרח עתרה כנגד החוק (בגצ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל) אך העתירה נדחתה. לכשנדחתה העתירה, החליטה המדינה כי היא מעוניינת להרחיב את הרשויות שיקבלו מידע, כך שגם רשות הטבע והגנים תוכל לקבל את נתוני המיקום שלכם, ואף לתת יותר מידע בלי 'ביקורת' שיפוטית (הרי בכל מקרה הצווים תמיד מתקבלים).

כאן, בישראל, אנחנו יכולים רק לקנא באמריקאים שמזועזעים; מדינת ישראל פנתה לגוגל (לא במסגרת חוק נתוני תקשורת, שחל רק על ספקיות תקשורת) כ-350 פעמים מאז 2009 כדי לקבל מידע על משתמשיה של גוגל. גוגל נענתה לרוב בקשות אלו; כלומר, ישנם 350 אנשים בישראל שהמדינה קיבלה גישה לתכתובות דואר אלקטרוני שלהם, ולא בטוח שקיבלו בכלל הודעה על כך. אבל גוגל היא חריגה, היא מפרסמת דוחות על המידע הזה; רוב הספקיות לא.

אזרחי ישראל כפופים לריגול כל הזמן: המעבידים קוראים לעובדים את המייל, המדינה מציבה מצלמות מהירות, חניה, אבטחה, הגנה. וכל הזמן אנחנו שואלים: האם צריך להגן עלינו מהפושעים או מהמדינה?

[פורסם במקור ב'הארץ']