אם יש פעמים שאני מוכן להבליג ולהוותר בחוסר ידיעה זה בדרך כלל מתוך ציפיה ליותר מזה, לאפשרות לדחות את המידע כדי לאפשר למישהו להפתח יותר כלפייך ולהתקרב, כדי שמתישהוא אני אוכל לדעת יותר. כך נדמה לי שאני מחליט לוותר לעצמי מדי פעם. אני לא נותן אמון כל כך מהר באנשים, במיוחד אם הם לא ממש מתגלים אליי. הבעיה היא, שבמסגרת חוסר היכולת שלי לדחיית סיפוקים, אני גם לא יכול להרשות לעצמי לבלוש על אדם אחר. אני נוטה לגלות לו מוקדם מדי את העובדה שאני יודע דברים עליו רק כדי שאני אוכל להראות מידת חסד כלשהיא ולבקש את שאר המידע.
אז הבעיה היא שאני ציפיתי שמהאינטרנט תבוא הישועה. לאחרונה אני יותר ויותר לבד. לא לבד של בדידות, אלא לבד של חוסר בחברה. אני מגיע לפאב לבד, בתקווה לפגוש את האנשים הרגילים, שקרובים אליי אבל לא קרובים מספיק, יושב בפאב לבד ובוהה לבד בכוס מתרוקנת, בלי למצוא תכלית לכך, יוצא מהפאב לבד וחוזר הביתה, לבד. אני עוטה איזהשהוא ריחוק מאנשים כדי לא להיות לבד, וזה גורם לי להיות לבד עוד יותר. אבל הישועה לא מגיעה. אלכוהול לא עוזר, לצאת לבד לא עוזר, אני במעגל שוטה כעת : אני יוצא לבד, ואני לא מקיים עקב כך מספיק אינטראקציות כדי להכיר עוד אנשים, מה שמותיר אותי לבד.
והבדידות? היא כמו מחלה. היא ממאירה וגורמת לך לא לחשוב על שום דבר אחר. היא תקועה לך בראש ולא יוצאת אף פעם. הבדידות לא נותנת לך להתעסק בדברים הגדולים, אתה מנסה וחושב על זה, ורק שואל את עצמך איך זה שכולם לא בודדים ורק אתה כן? איך כולם מצליחים להרשם לjDate או כל אתר אחר ולצאת עם עשרות בנות ורק אתה לא? אתה פסול או משהו? אולי יש רוח שחורה שמרחפת מעלייך ומונעת את זה ממך? אני לא יודע. אין לי פתרון לנושא.
גם אין שום דבר שיכול לפתור את זה; אני לא רואה את האור בקצה, אני לא שומע פעמונים מצלצלים ולא מצליח לדמיין כלום. אני מתרחק, בלי חיוך על הפנים ובלי שמחה פנימית. כשאתה לא מחייך גם יותר קשה להכיר אנשים. אף אחת לא מסתכלת עלייך בפאב אם אתה לא מחייך, אבל קשה לך לחייך כי אין לך למה. בשביל לחייך צריך סיבה, ואם יש סיבה לחייך, אין צורך לצאת. אני לא יודע. מעגליות טיפשה כזו. מעגליות שלא תשבר לעולם.
אני מדי פעם מקבל הודעות למיניהן, חלקן מדמויות פיקטיביות וחלקן לא. מקבל כל מיני הצעות חברות בשוקס ללא תוכן, מקבל הזדמנויות להתחיל שיחה, אבל אני לא מיישם אותן. אני בספק אם זה ישתנה מתישהו. אני בכלל לא יודע.
אולי זה ישתנה, ואולי לא, אבל מה שבטוח הוא שזה פוגע בי לא פחות מאשר כל דבר אחר. אני פוגע בעצמי כי אני לא נותן לעצמי את ההזדמנות, ומצד שני, אין לי עם מי לקחת את ההזדמנות. אני לא יוצא באמת, אלא רק לאותו פאב עם אותם אנשים. אני לא מתרועע עם אנשים חדשים. לא עושה כלום. אני גם מרגיש כמו פקצה בת 16 שלא יודעת איך להסביר למה היא לבד. לפעמים צריך להיות כזו.
לפני שמונה שנים כתבתי את "ריק מתוכן", שיר שמאוד מתאים להרגשה שהיתה לי אז וגם מתאים להרגשה שיש לי עכשיו. ביום שבת שעבר הקלטתי אותו, שוב, אני אצטרך להקליט אותו בכל מקרה עוד פעם, כי אני ממש לא מרוצה ממנו. אבל אני מת שמישהו יבוא לשיר עבורי אותו. אז הנה השיר, תורידו, תשמעו ותבואו אליי לאולפן כדי להחליף את הקול המזוויע שלי.
אין לי קול יפה אבל אני יכול לבוא וללוות אותך עם פסנתר\קלידים :)
תתעודד- בסופו של דבר זה יסתדר ואתה תמצא מישהי שתעשה לך טוב ואם גם אתה תעשה לה טוב זה ימשך.
ואתה תמצא- אחרי הכל אתה עו"ד, חלומה של כל אמא פולניה :)
אתמול הילכתי על שדרות רוטשילד, ועל אחד הספסלים ישב בחור נאה מראה ו…קרא ספר.
חצי שעה, כשחזרתי מהכיוון הוא עדיין ישב שם. הוא קלט אותי מסתכלת עליו ובמשך כמה שניות העיניים שלנו הצטלבו. מאוד רציתי לגשת אליו, לדבר איתו, לשאול אותו מה הוא קורא ואם הוא חושב שזה ספר טוב. ראיתי גם שהוא בודד והיה מת שמישהי תיגש אליו.
לא עשיתי את זה.
כמה שאני אוהבת את העיר הזאת, היא מנוכרת. ככה זה חיים בעיר גדולה. התחלתי לחשוב בדרך הבייתה ועלה לי רעיון. אני צריכה את העזרה שלך. (תיכף שולחת לך מייל)
עפר,
אתה לא מבין כנראה. הבדידות היא לא בגלל שאין לי מישהי, היא כי אני לבד במישור הגדול של הסיפור.
הרבה ימים חולפים בהם אני מרגיש כאילו העולם הזה מבודד אותי ודוחק אותי פנימה לתוך עולמי הפנימי. התרופה שלי היא להעשיר את העולם הזה, להיחשף לעוד מקורות מידע, להכיר עוד אנשים (במציאות וברשת). גיליתי שככל שעולמי הפנימי מתרחב כך נפתחות לי דלתות בעולם החיצוני. לפעמים בדידות היא רק תחושת עמידה במקום. ברגע שזזים מוצאים ביתר קלות שותפים למחול.
שלח לי מייל. יש לי דברים לומר, אבל לא במרחב הציבורי.
קטע אמיתי סוף סוף..
הכל אמיתי, פשוט הכל בעייתי.
אמיתי = בן אדם נטו.. בלי התפלצנויות, בלי צדק והטפות מוסר צבועות
אני בדרך כלל משתדל לא להטיף מוסר. הפלצות זה אשמת מכון כהן נראה לי.
אבל תודה, אני מניח.