0.
הנחיות האתיקה החדשות לשופטים הנוגעות לרשתות חברתיות היו יכולות להיות מסוכמות במשפט אחד: "המשיכו להיות שופטים אובייקטיביים ואל תהיו במצב שבו הדעות האישיות שלכם, החברויות האישיות שלכם, או ההעדפות האישיות שלכם משפיעות על ההליך המשפטי". אתם יכולים לקרוא כאן את ההנחיות המלאות, שאתקצר עוד שניה, אבל אין באמת צורך מעבר למשפט שאמרתי. הנחיות הועדה המייעצת קובעות בסופו של דבר את מה שכולנו ידעו: שופט לא יכול להיות בקשר בפייסבוק עם אחד הצדדים למשפט (בעצם לא כל שופט יודע את זה) ושופט לא יכול שאחד החברבוקים שלו יופיע בפניו כעורך דין (דעה מעניינת של לשכת עורכי הדין האמריקאית). אבל כרגיל, כשאנחנו מצביעים על המובן מאליו, אנחנו שוכחים את המעניין. [בפוסט הזה: פייסבוק, לרבות כל רשת חברתית שאינה פייסבוק]

1.
Facebook היא רשת חברתית שמתפרנסת מלאסוף עלינו מידע. לצורך הדיון שלנו, נמציא את השופט המיוסר א' א', שסוף סוף יכול להכנס לרשת החברתית, להוסיף את ילדיו (מעל גיל 13!) בתור חברים, את אשתו, כמה מחבריו לספסל הלימודים שהוא בכל מקרה לא יכול שיופיעו בפניו, ומתחיל לעשות Like לעמודים שמכבדים את המקצוע, אבל מעניינים אותו: העמוד של לשכת עורכי הדין, העמוד של הורי בית הספר של ילדיו, העמוד של הזמרים שהוא אוהב (רק זמרים מכובדים, לא חשודים בפלילים או משהו כזה, שיש סיכוי שיופיעו בפניו). גם עם הגדרות פרטיות נרחבות, אותו שופט מפרסם אך ורק תמונות מכובדות שלו ושל ילדיו מטיול בחיק הטבע, ארוחות משפחתיות ומשתף כתבות (מכובדות) על מתכונים שהוא אוהב. השופט הנבון גם מתקין את היישום הסלולרי של פייסבוק על הטלפון שלו, כך שבין דיון לדיון יוכל להתעדכן מה הילדים עושים.

2.
כאן מתחילה הבעיה: יש לנו שופט שלא מביע את הדעות המקצועיות שלו, אבל שהטרשת החברתית יודעת לבנות עליו פרופיל לא רע. לדוגמא, את ההעדפה המינית של אותו השופט אפשר לאבחן בצורה יחסית מובהקת באמצעות החברבוקים שלו; כמו כן, פייסבוק יושבת בכל עמוד שהמחשב של השופט צופה בו באמצעות הדפדפן, ויודעת בדיוק מה הוא קרא (כיוון שכל עמוד מחזיק היום את כפתור הLike הידוע לשמצה, גם אם אתה עשית "Log Out"). עכשיו: נניח ששופט בתיק רצח מסוים מגיע הביתה, עושה לוג-אין לפייסבוק ואז מתחיל לקרוא כתבות, הטרשת החברתית יודעת לייצר פרופיל שלו. יותר מזה: היא יודעת, לפעמים יותר טוב ממנו, מה הוא אוהב ומה משפיע עליו. היא יכולה להסיק, בצורה מקורבת יחסית, מה העמדות הפוליטיות שלו ומה ההעדפות החברתיות שלו על סמך הקריאה.

3.
ואת כל זה היא יכולה לעבד לידי מידע סטטיסטי ולידי מידע מזהה. עכשיו, הרשת החברתית מתפרנסת מלמכור את המידע שלך. בתיאוריה לגמרי, לאחר החלפה של הגדרות הפרטיות, היא תוכל לאפשר לעורכי-דין (או למשתמשים זדוניים שפרצו למאגר) לדעת את כל ההעדפות של השופט ולהשתמש בהן לשני דברים: הראשון הוא לאפשר לעורך דין לדעת מה העמדות של כל שופט לפני שהוא בוחר באיזה בית משפט להגיש את התביעה שלו (הרי בכל בית משפט יש שופט שעוסק בתחום מסוים, בדרך כלל), והשני הוא לאפשר לעורך דין לדעת העדפות מסוימות של השופט כדי להשתמש בהעדפות האלו להטות את השימוש במידע.

4.
כלומר, כללי האתיקה דנים במה שנחשף לציבור, ולא במה שנחשף לרשת החברתית. כאן אולי צריך היה להכנס מימד הזהירות (שאגב, מוזכר באמירה אגבית חלקית של דר' נמרוד קוזלובסקי, בעמוד האחרון של הדו"ח): לא רק סכנה מפריצה לחשבונות הפייסבוק של אותם שופטים, כפי שמזהיר דר' קוזלובסקי, ולא רק משימוש בנתוני המיקום, אלא שימוש בפרסום מפולח לשופטים כדי להחדיר מסרים פולטייים\משפטיים. הסכנה האמיתית של השימוש ברשתות החברתיות לשופטים היא הפיכתם לבני-אנוש שמושפעים על ידי אותם לחצים חברתיים ופסיכולוגים שמפעילים על שאר הציבור גורמי הפרסום. אם עד היום סמכנו על השופטים שישארו אובייקטיביים כי האינטראקציה שלהם בעולם הפחיתה את הסיכון שלהם להיות מושפעים מהלחץ הזה, פתאום מתחילה בעיה.