הקלות שבה ניתן לבצע פעולות דיגיטליות היא אבסורדית וצריך לפחות להתחשב בה, לפעמים אנחנו לא שמים לב כמה מוצר דיגיטלי לא רק ששינה את חיינו אלא גם שינה את המהות של החיים עד כדי כך שהוא גם הביא לשינוי בהגדרתם. אני אדגים באמצעות המצלמות הדיגיטליות, למרות שהן רק דוגמא אחת פרטית למהפכות הקטנות שעוברות עלינו במילניה הדיגיטלית בלי משים לב. בשנת 2000 אבי קנה את מצלמתו הדיגיטלית הראשונה (או שזה היה בשנת 1999, אבל אני צילמתי את התמונות הראשונות איתה ב2000), אולימפוס D340R, מצלמה שלא הגיעה למגהפיקסל אפילו, והיתה יחסית איטית. היא לא השתוותה למצלמות ה"אנאלוגית" באיכות, היא היתה יקרה להחריד, והיא לא היתה עם זום אמיתי.

באותה התקופה כמעט ולא היו מצלמות דיגיטליות, היה מדובר בעניין יקר ומיותר. למעט מאוד אנשים בכלל היתה מצלמה 'אמיתית', ורוב האנשים הסתפקו במצלמות פוקט קטנות באיכות רעה כדי לתעד את חייהם. מי בכלל חשב על דיגיטציה של התיעוד? כל תמונה היתה מתוכננת בקפידה וצלמים לא היו מתעסקים בצילומים ללא תכלית, כאלו שרואים משהו מפוזר על השולחן סתם כך, או של אנשים שעומדים סתם ברחוב. יותר מזה, אף אחד לא חשב על להסתובב תמיד עם מצלמה, או להסתובב תכופות עם מצלמה.

בשנת 2001 אבי שדרג את המצלמה שלו, ולקחתי אותה מדי פעם לאירועים חשובים כשהייתי צריך לצלם דברים, זו היתה מצלמה משוכללת יותר, עם זום אופטי ומסך ברור יותר. עדיין מצלמות לא היו עניין נפוץ כל כך, אבל הן כבר היו עניין מקובל. לא היו מסתכלים עלייך בצורה חריגה כשהוצאת מצלמה דיגיטלית סתם כך. את המצלמה הראשונה שלי קניתי בשנת 2004, רציתי שתהיה לי מצלמה פשוטה, שאני אוכל לתעד עניינים שקורים מסביב: מסיבות, הפגנות, אנשים מבצעים פשעים ועוד. בכל מקרה, הבנתי שמצלמה, במיוחד בעידן של דיגיטציה של הצילום, הפכה להיות הכרח.

המצלמה הפכה להיות הכרח כי היא כל כך פשוטה. המצלמה מאפשרת לאדם לצור העתק של הסביבה שלו במדיה ויזואלית (וקרה) ולהעביר אותה לצד השני. תמונה שווה אלף מילים כי תמונה יכולה להעביר את המסר בצורה הרבה יותר טובה מכל דבר אחר. לדוגמא, אם תסתכלו על התמונה הזו לפני שאתם קוראים את הפוסט הזה של אחי, אתם תחשבו משהו אחר לגמרי מאשר אם תעשו זאת בסדר הפוך.

העניין העיקרי בצילום הדיגיטלי הוא איבוד העלות בתמונה. ההשקעה במצלמה דיגיטלית סבירה ירדה היום למחירים אבסורדים כך שניתן אפילו לקנות אחת ב300 ש"ח שתהיה סבירה בסטנדרטים אינטרנטיים ותאפשר את העברת המידע בצורה רגילה. מצד שני, עלות צילום כל תמונה הוא אפס, ולכן הכלל במצלמה דיגיטלית הוא לעולם לא לצלם תמונה אחת בלבד. תמיד מצלמים "עוד אחת" ליתר בטחון. או מצלמים עשר ליתר בטחון לפעמים. התוצאה היא שנוצרות מספר תמונות שהן לא מדהימות, אבל שניתן לעבד אותן ולהפוך אותן לאחת טובה, לזייף את הרגע

הצילום הדיגיטלי, ואלבומי התמונות המקוונים שבאו אחריו לא רק קידמו השתתפות של אנשים בהליך הסובייקטיביצזיה של האינטרנט אלא גם הביאו לשירותים חדשים. פליקר אפשר לחלוק תמונות וכל משתתפי כינרנט 2006 יכלו לארגן אלבום תמונות קבוצתי. חלוקת זכרונות משותפת. דבר שלא היה לי בצעירותי, ואני עד היום מצר על כך.

ההתנהגות שבאה בעקבות הטכנולוגיה לא בהכרח היתה צפויה, אבל היתה הכרחית. לכן, כשתום סלע כותב אתמול על 47% ההשתתפות ברשת, אני שותף לשמחתו החלקית. הטכנולוגיה מצליחה להשפיע, תום, אתה רק צריך לבדוק איך להפיץ אותה.

מניעת הגישה לטכנולוגיה היא בדרך כלל פונקציה של בעלי השליטה כיום בסוכנים החברתיים. אם נחזור לדוגמת המצלמות הדיגיטליות, אזי חנויות הצילום נאלצות היום להתמודד עם קושי: מהיכן הן ירוויחו כסף? הן יכולות למכור מצלמות דיגיטליות (ללא כל יתרון יחסי), הן יכולות להדפיס תמונות (ללא כל יתרון יחסי) או שהן יכולות לעזור ללקוחות להעביר את כל אלבומי התמונות שלהם לפורמט דיגיטלי, ובכך כן יש להם יתרון. אולם מה יהיה לכשיגמר הפרוייקט הזה? לאן ילכו עובדי חנויות הצילום והאם הם יהיו כמו נד לוד? (ואני שוב מעודד אתכם לקנות את הספר המצוין של יובל דרור – הפוליטיקה של הטכנולוגיה) האם עובדי חנויות הצילום יתמרדו נגד המצלמות הדיגיטליות?

הבעיה במעבר לעידן דיגיטלי הוא העדר מודל עסקי לשירותים (אוטומאטיים) והפיכת המודל העסקי של מוצרים לשירותים (ישירים). כלומר, אם עד היום שירות היה מה שנקרא "שעות עבודת אדם" בתמורה לכסף, שבשעות העבודה האלו האדם היה יוצר עבורך הון נוסף (בין אם הון רוחני, ממשי או אחר) ומוצר היה הון, כלומר: או שווה כסף שניתן לסחור בו, או מוצר מוחשי שמייצר שווה כסף כזה, או כל נכס שניתן לסחור בו, היום המצב הוא שונה. שירות כבר אינו מוגדר כ"שעות עבודת אדם": אם נמשיך בדוגמת המצלמות, פיתוח תמונות היה שירות, בעוד שהתמונות המפותחות היו מוצר, ולכן "שירות פיתוח תמונות" בעצם היה נותן מוצר כלשהו: תמונות מפותחות. את אותו "שירות שהוא מוצר" בעצם היום מחליפה המדפסת, שהיא הון (נכס) שמייצר הון (תמונות), ההון (המדפסת) דורשת הון נוסף (דיו) על מנת להפוך את ההון (תמונה) להון (תמונה מודפסת). מצד שני, תוכנת עריכת התמונות, שהיא מוצר מובהק – היא נכס (אפשר למכור תוכנה משומשת, כמו שמוכרים שירים בebay, לא?) אולם, כיום מתחילים יותר ויותר מוצרים, כמו מעבד התמלילים להיות מבוססי רשת. מעבד התמלילים, לאחר שתוכנת, אינו צריך יותר התערבות אנוש, ומובא באמצעות הרשת אל הלקוח הסופי. זה אדיש לגבי דרך השימוש במעבד, כמו שירות עריכת וידיאו, אינם דורשים נותן שירות, עם זאת, הם נחשבים שירות כיוון שאין "נכס" מוחשי בהם. אם התשלום הוא על פי שימוש, אזי מדובר ב"שירות".

שירותים אוטומאטיים בעידן דיגיטלי מחליפים את מה שהיה קרוי פעם "מוצר דיגיטלי". אט אט יעלמו התוכנות וכל המשתמשים יעברו לשירותים מבוססי רשת. ככל הנראה, העדר המודל העסקי נובע מכך ששירותים אלו ניתנו מהיום הראשון בחינם, ועד היום לא הצליחו למצוא דרך לתמחר אותם. מצד שני, הסוג השני של שירותים, השירותים הקלאסיים בהם נדרשת עבודת אדם בשעות: עריכת דין, עיתונאות, רפואה, ואף נקיון, שיוצרים ערך מוסף, אך לא מעבודה אוטומאטית אלא מעבודת אדם יחד עם מכונה, נותרים שירותי כיום, למרות שלהם יש אופי מוצרי – הם נרכשים בכסף.

אם נחזור למצלמות דיגיטליות, אז בעצם ניתן לראות שכיום נעלמים מודלים עסקיים ישנים (חנויות צילום) וצומחים חדשים (אתרי שיתוף תמונות, מדפסות ביתיות משוכללות) על חשבונם, תוך כדי מיכון תהליך העבודה ומעבר למודלים זולים יותר. אתרי שיתוף תמונות שמאפשרים לך להזמין תדפיס של התמונה יוצרים גם הון נוסף (התמונה) וגם מבטלים משרות שכיום לא נדרשות. מי שמתנגד למיכון של השירותים הוא בדרך כלל מי שיש לו להפסיד מהפיכת שירותים (ישירים) לשירותים (אוטומאטיים). לדוגמא, המתנגדים העיקריים להעברת מערכות מחשב לטרמינלים טפשים הם בדרך כלל מנהלי הרשת, כיוון שחברות שנותנות טרמינלים טפשים יכולות לבטל את עבודתו, מצד אחד, ולמנוע תקלות ולתת מחשבים יותר טובים, מצד שני.

כדי להתנתק מהשירותים (ישירים) ולעבור למצב האוטומאטי צריך לחכות קצת זמן, לתת לדברים לעשות את שלם, שהרי, כמו שיובל אומר, כל טכנולוגיה טומנת בחובה פוליטיקה.