כל יום התקשורת הישראלית מוצפת בידיעות על תאגידים וארגונים שגובים כספים שלא ברשות מצרכנים, או שמתריעים בפני צרכנים על חובות שלא באמת היו קיימים, עם שיעורי ריבית מוגזמת. שתי דוגמאות קלאסיות בעניין הזה הן שיטת המצליח של חברות התקשורת, והגביה האלימה של רשות השידור. בחברות התקשורת (וזו רק דוגמא), מצטברות מיום ליום עדויות על כך שהחברות מייצרות חיובים ללקוח שלא בידיעתו (והדוגמא של עידו קינן השבוע היא אלמותית), ולאחר מכן כאשר הוא מבקש לבטל את החיוב, מסרבים עד מעורבות התקשורת, שמביאה בדרך כלל לביטול החוב "לפנים משורת הדין".

הדרכים בהן משיגות חברות התקשורת את הסכמת הלקוח לחיובים, לא אחת, נתפשות כבלתי אכיפות. אך לא מזמן פסק בית משפט לתביעות קטנות כי דרכה של פרטנר לקבל הסכם על ידי חתימה על צג אלקטרוני, וזאת מבלי שהוצגו ללקוח כחמישים עמודי הסכם, לא מאפשרת את אכיפתו (תא"מ 49848-09-11 שלום דוד נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ), אבל זו רק דוגמא אחת.

השיטה, בדרך הכלל, עובדת כך: יוצרים חוב פיקטיבי; החוב יכול להיות פיקטיבי כיוון שמעולם לא היתה עסקה, או כיוון שהיתה עסקה והיקפה נופח. לאחר יצירת החוב, מוסיפים "ריבית והצמדה" כמו גם "הוצאות גביה" שאין להן כל בסיס, ושולחים מכתב. כאשר האזרח מקבל את המכתב, הוא נעמד בפני בעיה: הוא יודע שהוא צודק, אבל להלחם בבית המשפט, עם עורכי דין ומול תאגידי ענק, יעלה לו הרבה כסף (הרבה יותר מהחוב). לכן, הוא משלם.

בעקבות השיטה הזו, הציע לא מזמן בועז טופורובסקי הצעת חוק שתסדיר את ענייני הגביה של עורכי דין. אני, מנגד, מבקש להציע (ומניח את זה כאן), הצעה שתגדיר את  הפעילות של "שיטת מצליח" כפשיעה מאורגנת לכל דבר.

בישראל, בניגוד לארצות הברית, אין חקיקה ספציפית נגד פשיעה מאורגנת. הפשיעה המאורגנת בישראל מורכבת באמת מ"משפחות פשע" שמפעילות כל מיני פעילויות חצי-חוקיות כמו מחזור בקבוקים, אבל גם משפחות פשע מורכבות יותר, כמו משפחות ההון, שמייצרות נזק לחברה הישראלית באותו הגובה (אם לא יותר) בעקבות ההתנהגות שלהם.

באנגלית יש מונח בשם Racketeering, שנעדר תרגום עברי ראוי. הפירוש שלו הוא "יצירת בעיה שלא היתה קיימת, וגביית תשלום עבור פתרון אותה בעיה". דוגמא לRacket יכול להיות סחיטה בסוג ה"Protection", בו בית עסק מתבקש לשלם לארגון פשיעה כדי לשמור על החנות שלו מפני עבריינים, כאשר ברור לכולם שהעבריינים הם אלו שמקבלים את התשלום.

אולם, Racket יכול להיות גם יצירת מערך חובות שלא קיים על ידי גורמים מכובדים יותר, כמו חברות טלפון שיוצרות חיובים שגויים, או חברות שטוענות כי מכרו שירות כזה או אחר.

כדי לפתור את הבעיה, אני מציע מקביל מקוצץ וקצר של הRICO האמריקאי, החוק לאיסור של Racketeering. לחוק יש משמעות אחת: נסיון לעצור את שיטת המצליח שפושה בחברה הישראלית לאחרונה, בין אם על ידי ארגוני פשיעה ובין אם על ידי תאגידי ענק שמחזיקים באוליגפולים.

במסגרת האמריקניזציה של החקיקה, אימצתי את ראשי התיבות המאולצים (Backronym) הצעת חוק מצלי"ח.

הנה ההצעה הפשוטה יחסית, להערות שלכם ו\או לאימוץ על ידי חברי הכנסת שקוראים את הבלוג:

הצעת חוק מדיניות צרכנית להגנה (על) ישראלים חלשים, התשע"ד-2014.

1. בחוק זה:
"החבטה": קנוניה עסקית, להוצאת כספים ללא יסוד מאדם אחר, לרבות קנוניות אלו:
(1) הוצאת כספים מאדם על יסוד חולשותיו, העדר ידיעתו את עובדות העסקה, הטעיה שיטתית, או נסיון שיטתי להגדיל חיובים אשר להם לא הסכים האדם או לא היה מסכים, אילו היה יודע את מלוא עובדות העסקה;
(2) קנוניה אשר בה טוען החובט כי לאדם יש חוב כלפיו, ומציא לאותו לסלק את החוב תוך הפעלת לחץ או הליכים משפטיים, וזאת כאשר לחובט אין כל ראיה לקיומו של חוב, או שחוב זה נגרם גם הוא בהחבטה.
(3) הגדלה שיטתית של שיעורי התחיבויותיו של אדם או קבוצת אנשים, כאשר החובט הוא המחזיק במלוא הפרטים על אודות ההתקשרות שגרמה להתחייבות זו.

"חובט": מי שמעורב בפעילות החבטה, לרבות כל מי שסיפק לו שירותים הכרוכים בפעילות ההחבטה וידע, או היה צריך לדעת, כי הפעילות היא החבטה.

2. המנהל קנוניה להחבטה של אדם אחר, או של קבוצת בני אדם, דינו מאסר חמש שנים. עשה כן תוך ביצוע עבירה אחרת, דינו מאסר חמש עשרה שנים.

3. הנפגע מקנוניה להחבטה זכאי לפיצויים מהחובט ללא הוכחת נזק בהיקף שלא יפחת מ10,000 ש"ח ולא יעלה על 100,000 ש"ח. ואולם, הוכיח הנפגע את נזקיו בשיעור העולה על 100,000 ש"ח, יהא זכאי לפיצוי בהיקף הנזק המוכח.

ומכאן להסברים: המטרה היא קודם כל לא להפלות בין ארגוני פשיעה לבין חברות תקשורת או תאגידי ענק, ולהגדיר "החבטה" (כי לא מצאתי מונח טוב יותר) כפעילות שיטתית שנועדה להוציא חיובים. הדרישה לשיטתיות היא כי באמת לפעמים קורות טעויות, וכאשר אותן טעויות אינן משהו שיטתי, הרי שלא ראוי להעניש עליהן סתם כך.

המטרה של סעיף 2 היא לייתר את הצעת החוק של בועז טופורובסקי, בסופו של דבר, ולקבוע כי כל מי שמעורב בקנוניה והיה צריך לדעת על כך שמדובר בקנוניה, יהיה אחראי באותה המידה. לכן, אין צורך לגבש הסדר ייחודי למכתבי התראה, כיוון שבכל מקרה ברגע שיהיה חוק נגד זה ימצא פתרון עוקף לחוק, אלא צריך לייצר הסדר כולל.

המטרה של הפיצויים ללא הוכחת נזק היא לייצר פיצויים הרתעתיים עם סף מינימום. מדוע? כי כיום כאשר אדם נפגע מפעילות כזו, במקרה הטוב ביותר הוא יקבל את הנזק שנגרם לו (תאמ 46923-01-12 חלבי נ' בזק בינלאומי), ובמקרים אחרים הפיצוי מגיע לאלפים בודדים. מטרת הסדר המינימום היא לייצר מצב שבו גם תובע קנטרני מתומרץ להגיע לבית המשפט ולקבל פיצוי.

בכל מקרה, הטוקבקים כאן להערותיכם, וחברי הכנסת שקוראים: אמצו.