הגיע הזמן לRICO ישראלי: הצעת חוק איסור שיטת מצליח.

כל יום התקשורת הישראלית מוצפת בידיעות על תאגידים וארגונים שגובים כספים שלא ברשות מצרכנים, או שמתריעים בפני צרכנים על חובות שלא באמת היו קיימים, עם שיעורי ריבית מוגזמת. שתי דוגמאות קלאסיות בעניין הזה הן שיטת המצליח של חברות התקשורת, והגביה האלימה של רשות השידור. בחברות התקשורת (וזו רק דוגמא), מצטברות מיום ליום עדויות על כך שהחברות מייצרות חיובים ללקוח שלא בידיעתו (והדוגמא של עידו קינן השבוע היא אלמותית), ולאחר מכן כאשר הוא מבקש לבטל את החיוב, מסרבים עד מעורבות התקשורת, שמביאה בדרך כלל לביטול החוב "לפנים משורת הדין".

הדרכים בהן משיגות חברות התקשורת את הסכמת הלקוח לחיובים, לא אחת, נתפשות כבלתי אכיפות. אך לא מזמן פסק בית משפט לתביעות קטנות כי דרכה של פרטנר לקבל הסכם על ידי חתימה על צג אלקטרוני, וזאת מבלי שהוצגו ללקוח כחמישים עמודי הסכם, לא מאפשרת את אכיפתו (תא"מ 49848-09-11 שלום דוד נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ), אבל זו רק דוגמא אחת.

השיטה, בדרך הכלל, עובדת כך: יוצרים חוב פיקטיבי; החוב יכול להיות פיקטיבי כיוון שמעולם לא היתה עסקה, או כיוון שהיתה עסקה והיקפה נופח. לאחר יצירת החוב, מוסיפים "ריבית והצמדה" כמו גם "הוצאות גביה" שאין להן כל בסיס, ושולחים מכתב. כאשר האזרח מקבל את המכתב, הוא נעמד בפני בעיה: הוא יודע שהוא צודק, אבל להלחם בבית המשפט, עם עורכי דין ומול תאגידי ענק, יעלה לו הרבה כסף (הרבה יותר מהחוב). לכן, הוא משלם.

בעקבות השיטה הזו, הציע לא מזמן בועז טופורובסקי הצעת חוק שתסדיר את ענייני הגביה של עורכי דין. אני, מנגד, מבקש להציע (ומניח את זה כאן), הצעה שתגדיר את  הפעילות של "שיטת מצליח" כפשיעה מאורגנת לכל דבר.

בישראל, בניגוד לארצות הברית, אין חקיקה ספציפית נגד פשיעה מאורגנת. הפשיעה המאורגנת בישראל מורכבת באמת מ"משפחות פשע" שמפעילות כל מיני פעילויות חצי-חוקיות כמו מחזור בקבוקים, אבל גם משפחות פשע מורכבות יותר, כמו משפחות ההון, שמייצרות נזק לחברה הישראלית באותו הגובה (אם לא יותר) בעקבות ההתנהגות שלהם.

באנגלית יש מונח בשם Racketeering, שנעדר תרגום עברי ראוי. הפירוש שלו הוא "יצירת בעיה שלא היתה קיימת, וגביית תשלום עבור פתרון אותה בעיה". דוגמא לRacket יכול להיות סחיטה בסוג ה"Protection", בו בית עסק מתבקש לשלם לארגון פשיעה כדי לשמור על החנות שלו מפני עבריינים, כאשר ברור לכולם שהעבריינים הם אלו שמקבלים את התשלום.

אולם, Racket יכול להיות גם יצירת מערך חובות שלא קיים על ידי גורמים מכובדים יותר, כמו חברות טלפון שיוצרות חיובים שגויים, או חברות שטוענות כי מכרו שירות כזה או אחר.

כדי לפתור את הבעיה, אני מציע מקביל מקוצץ וקצר של הRICO האמריקאי, החוק לאיסור של Racketeering. לחוק יש משמעות אחת: נסיון לעצור את שיטת המצליח שפושה בחברה הישראלית לאחרונה, בין אם על ידי ארגוני פשיעה ובין אם על ידי תאגידי ענק שמחזיקים באוליגפולים.

במסגרת האמריקניזציה של החקיקה, אימצתי את ראשי התיבות המאולצים (Backronym) הצעת חוק מצלי"ח.

הנה ההצעה הפשוטה יחסית, להערות שלכם ו\או לאימוץ על ידי חברי הכנסת שקוראים את הבלוג:

הצעת חוק מדיניות צרכנית להגנה (על) ישראלים חלשים, התשע"ד-2014.

1. בחוק זה:
"החבטה": קנוניה עסקית, להוצאת כספים ללא יסוד מאדם אחר, לרבות קנוניות אלו:
(1) הוצאת כספים מאדם על יסוד חולשותיו, העדר ידיעתו את עובדות העסקה, הטעיה שיטתית, או נסיון שיטתי להגדיל חיובים אשר להם לא הסכים האדם או לא היה מסכים, אילו היה יודע את מלוא עובדות העסקה;
(2) קנוניה אשר בה טוען החובט כי לאדם יש חוב כלפיו, ומציא לאותו לסלק את החוב תוך הפעלת לחץ או הליכים משפטיים, וזאת כאשר לחובט אין כל ראיה לקיומו של חוב, או שחוב זה נגרם גם הוא בהחבטה.
(3) הגדלה שיטתית של שיעורי התחיבויותיו של אדם או קבוצת אנשים, כאשר החובט הוא המחזיק במלוא הפרטים על אודות ההתקשרות שגרמה להתחייבות זו.

"חובט": מי שמעורב בפעילות החבטה, לרבות כל מי שסיפק לו שירותים הכרוכים בפעילות ההחבטה וידע, או היה צריך לדעת, כי הפעילות היא החבטה.

2. המנהל קנוניה להחבטה של אדם אחר, או של קבוצת בני אדם, דינו מאסר חמש שנים. עשה כן תוך ביצוע עבירה אחרת, דינו מאסר חמש עשרה שנים.

3. הנפגע מקנוניה להחבטה זכאי לפיצויים מהחובט ללא הוכחת נזק בהיקף שלא יפחת מ10,000 ש"ח ולא יעלה על 100,000 ש"ח. ואולם, הוכיח הנפגע את נזקיו בשיעור העולה על 100,000 ש"ח, יהא זכאי לפיצוי בהיקף הנזק המוכח.

ומכאן להסברים: המטרה היא קודם כל לא להפלות בין ארגוני פשיעה לבין חברות תקשורת או תאגידי ענק, ולהגדיר "החבטה" (כי לא מצאתי מונח טוב יותר) כפעילות שיטתית שנועדה להוציא חיובים. הדרישה לשיטתיות היא כי באמת לפעמים קורות טעויות, וכאשר אותן טעויות אינן משהו שיטתי, הרי שלא ראוי להעניש עליהן סתם כך.

המטרה של סעיף 2 היא לייתר את הצעת החוק של בועז טופורובסקי, בסופו של דבר, ולקבוע כי כל מי שמעורב בקנוניה והיה צריך לדעת על כך שמדובר בקנוניה, יהיה אחראי באותה המידה. לכן, אין צורך לגבש הסדר ייחודי למכתבי התראה, כיוון שבכל מקרה ברגע שיהיה חוק נגד זה ימצא פתרון עוקף לחוק, אלא צריך לייצר הסדר כולל.

המטרה של הפיצויים ללא הוכחת נזק היא לייצר פיצויים הרתעתיים עם סף מינימום. מדוע? כי כיום כאשר אדם נפגע מפעילות כזו, במקרה הטוב ביותר הוא יקבל את הנזק שנגרם לו (תאמ 46923-01-12 חלבי נ' בזק בינלאומי), ובמקרים אחרים הפיצוי מגיע לאלפים בודדים. מטרת הסדר המינימום היא לייצר מצב שבו גם תובע קנטרני מתומרץ להגיע לבית המשפט ולקבל פיצוי.

בכל מקרה, הטוקבקים כאן להערותיכם, וחברי הכנסת שקוראים: אמצו.

10 תגובות ל-“הגיע הזמן לRICO ישראלי: הצעת חוק איסור שיטת מצליח.

  1. מבורך ביותר, אבל הדרישה ל"שיטתיות" והסלחנות ל"טעויות" נראית לי בעייתית. כי איך מבדילים בין טעויות לשיטתיות? אם תקבע קריטריון, יוכלו החובטים "לטעות" פחות מהסף שהוא מגדיר. לא תקבע קריטריון, ודאי יתגבש כזה בפסיקה, ואז שוב הם ידעו כמה מותר להם לחבוט בלי עונש.
    לדעתי ארגון שחלק מפעילותו הוא גביה, אסור לו לטעות, בין עם מרכאות ובין בלעדיהן, ואם טעה ישלם מחיר בכל מקרה. שיעשה את החשבון את כדאי לו לשלם את מחיר טעותו כקנס וכפיצוי לצרכן שהטריד, או שישקיע את הכסף בשיפור מערך הגביה שלו ואיפוס מספר הטעויות.
    אם עבר מספר הטעויות את הסף שנקבע והופך לשיטה, יגדל העונש כמו שאתה מציע.

  2. יש עוד שיטת מצליח בשימוש ע"י תאגידים: סירוב לשלם חובות שלהם. הדוגמא הקלאסית היא חברות הביטוח. לקוח נפגע, מגיש תביעת ביטוח, ונדחה בתירוצים שברור לכל בר דעת שהם הבלים. במקרה הטוב, הוא תובע, ולאחר עלויות לא זניחות מקבל את מה שהיה מגיע לו בכל מקרה. במקרה הרע, אין לו את הכח, היכולת, או הממון לתבוע, והוא מפסיד את שמגיע לו על-פי דין.

    צריך להגדיר מקרים כאלה כמצלי"ח לכל דבר (או לקבוע שהפיצוי במקרה של תביעה יהיה פי שבע מהפיצוי הרגיל), אם יקבע השופט שתירוצי דחיית התשלום הם הבלותיים.

  3. איך מוכיחים קנוניה, באמת? זה לא טיפה יותר קשה מלהוכיח שיטתיות?

    (וזה רעיון נהדר)

  4. מה ההבדל בין racketeering לבין סחיטה (שלא באיומים)?

  5. מדיניות צרכנית להגנת ישראלים חלשים
    (לא צריך 'על')

  6. ניתן לפעול כנגד אותם סחטנים בתביעות ייצוגיות. אם אכן זו שיטה, תאגד ניזוקים פוטנציאלים ותתבע בשמם.
    במסגרת זו יש פיצויים קצת יותר ריאליים ותביעות מסוג אלו אכן מרתיעות תאגידים הרבה יותר.
    ללא קשר, אני בעד פיצויים ללא הוכחת נזק, ובאופן כללי פיצויים עונשיים, ללא מרכיב זה חברות ששות להתדיין למרות ידיעתן שהצדק לא לצידן.

  7. מיכאל,

    הבדל בין סחיטה או בין איומים לבין החבטה הוא כזה:

    בחוק העונשין יש סעיף של סחיטה בכח וסחיטה באיומים.

    לעומת זאת, כאן הקנוניה מעט מסובכת יותר: כאן מדובר על מצב עסקי, על מצב שבו חלש מנוצל עקב חוסר ידיעה או שליטה על אמצעי תשלום שלו.

  8. אני תמיד חשבתי שיש להחיל על המצליח הזה דין פלילי. אין כל הצדקה לטעות בגביה ואם היתה טעות יש לתקנה. משלא עשו זאת, יש להחיל דין פלילי, כי אין כל הבדל מהותי בין מישהו שנכנס למכולת וגונב 10 שקלים מהקופה לבין מי שגובה 10 שקלים בכרטיס אשראי ללא אישור, סתם כי הוא יכול. הבעיה היא כמובן להחיל דין פלילי על חברה בע"מ…

  9. שלום יהונתן. ראשית, אני חושב שהנושא שאתה מעלה הוא נושא שקשה להפריז בחשיבותו, אך לצערי הוא אינו מקבל מספיק תשומת לב בתקשורת ובכלל, וזאת למרות שכמעט כל אזרח בישראל נשדד (בעבר ובהווה) על ידי חברות התקשורת ודומיהן באמצעות שיטת מצליח כזו או אחרת. לדעתי אתה צריך לחבור לכל גורם אפשרי כדי למנף את הנושא. יובל אלבשן הוא דוגמה לאחד שאולי יוכל לעזור לך ליצור הד ציבורי בעניין. אפשר גם לדבר עם עידו קינן שיעורר את הנושא באמצעות הבמה שהוא מקבל בעיתון הארץ, ואני מניחש יש עוד אופציות רבות.

    שנית, השודדים הם חברות התקשורת וכיו"ב, אבל מערכת המשפט בישאל היא-היא האשמה העיקרית במצב, וחשוב מאוד להבין זאת. בעונשיה המגוחכים ובנרפותה הכללית, מערכת המשפט בעצם משדרת לחברות השודדות מסר שלפיו הן רשאיות להמשיך לשדוד בכיף – הפשע בהחלט משתלם. קשה לי להבין איך במציאות שבה חברות מונות (צורת ההווה של "הונו" = עושות הונאה) את הציבור על בסיס יומיומי, המערכת שאמונה על השילוב בין השכל והמוסר עוד לא שלחה מנהל אחד לכלא או השיתה קנס מרתיע באמת על אף חברה.

    לגבי הצעת החוק שלך: לצערי, אין שום סיכוי שהיא תתקבל בנוסחה המקורי. יש בה יותר מדי תנאים סובייקטיביים ופחות מדי הגדרות ברורות ופרמטרים מדידים. נציגי החברות יקרעו אותה לגזרים בדיוני הכנסת, וגם חברי כנסת בעלי כוונות טובות לא יעמדו בפרץ הטיעונים שלהם. לדעתי, הדרך הריאלית להילחם בשיטת מצליח של החברות היא לקבוע (איפשהו) תקנות ברורות מאוד לגבי כל עסקה בין הצרכן לנותנת השירות; תקנות שמחייבות את נותנת השירות למידה כזו של שקיפות שלא תאפשר לה בשום פנים ואופן לעבוד על לקוחותיה בצורה חוקית וגם לא תאפשר לעורכי דינה המיומנים לטעון בבית המשפט שההגבייה הנדונה נעשתה בדרך לגיטמית (יש לי רעיונות קונקרטיים לגבי חברות התקשורת, אבל לא זה המקום להזכירם). כמו כן, לאחר שיהיו תקנות ברורות, יש להחמיר מאוד את הענישה כלפי המפירים. ברגע שתהיה ענישה חמורה מאוד, די בכך שאחוז קטן מהציבור ילך לתבוע את הצדק שלו כדי ליצור הרתעה אמיתית בקרב החברות השודדות.

    ישר כוח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *