אני לא יודע מה יהיה השנה בארץ מבחינת פעילויות אחד במאי, וגם נראה לי שלא יותר מדי יארגנו; אולי יהיה מצעד סמלי, אולי יהיה משהו, אבל מה שחשוב הוא להבהיר כמה חזק הוא הכח של האדם הפשוט. אותו אדם שצריך לעמוד במרכז, שהתאגד בכדי להקים מדינה, והמדינה השיבה לו אפיים ודכאה אותו ונשלה אותו מזכויותיו הבסיסיות. חירות הביטוי הוגבלה בשם הבטחון הלאומי (ולא בשם הסובלנות, כי ביטויים גזעניים הם או לא חוקיים או נסבלים, תלוי בהקשר). חירות התנועה הוגבלה בשם הבטחון הלאומי או בשם אינטרסים כלכליים. אבל לא רק חירויות יש, כי חירות מוחלטת מביאה לאנרכיה, ובעניין הזה באקונין טעה.

בשביל למנוע את האנרכיה יצרה המדינה כל מיני מנגנונים, שאת הערכים שיוצקים לתוכם מבדילה ההגדרה של ימין ושמאל, אבל המנגנונים האלו מקיימים את ההסכמה הרחבה בקיומה של המדינה: ההומניסט (בין אם הוא ניא-ליברל, שמרן או סוציאלדמוקרט) יודע שדרוש רגולטור כלשהו שימנע אנרכיה. המשטרה דרושה כדי לשמור על החוק שקבע המחוקק, והרשות השופטת מוודאת את קיומן של חירויות האזרח. המחוקק מחליט על הקצאה מחדש של משאבים ציבוריים למטרות שמקדמות את האידיאולוגיה שלו, הוא סולל כבישים (או מקצה סמכות לעשות כן), מקים תשתיות נרחבות או מגביל את השימוש של הפרט בהגדרת הנכסים שלו.

להבין למה דרוש רגולטור כלשהו, בלי לדבר על ערכים, ניתן דרך שימוש בדוגמאת הקניין של ג'ון לוק. ג'ון לוק טען שכל נכס שהאדם משנה באמצעות העבודה הופך לשלו, אדם שעובד את האדמה קונה את הבעלות עליה (ומכאן השאלה: האם כשאדם שופך קטשופ לים הים הופך להיות שלו? (יואב שיבק, קיץ 2001)). אבל הטענה הזו נכונה כשאין הגבלת משאבים. כשהמשאבים מוגבלים צריך מערכת שתטפל ברישום הקרקע ובהקצאת הזכויות.

מצד שני, היום את תפקיד קביעת הסטנדרטים והערכים לקחו מהרגולטור; הרגולטור החדש הוא החברות הרבלאומיות. מיקרוסופט מטפלת בקביעת ערכי הגלישה ברשת ורושמת פטנטים עליה, eBay וPayPal מחליטות אלו מוצרים ימכרו ואלו אסורים במכירה, גוגל מחליטה אלו מילים מותר לחפש, והמדינות הערביות קובעות את מדיניות הנפט העולמי.

תעשיית הנפט, הרכב וכל מה שמסביבה מספקת מיליוני מקומות עבודה ומכניסה מיליארדי דולרים. אותה תעשייה חוששת מהאבולוציה הטכנולוגית כמו כל אדם אחר; אם תום פרידמן מסביר שבעידן של טכנולוגיה אין בטחון תעסוקתי, שכן כל עבודה יכולה לעבור למקום אחר, בו היא זולה ביותר, ויש מכשירים שמחליפים את הפעולה של בני האדם, התעשיות הלא טכנולוגיות, אלו שמקיימות את מדינות ערב, משיבות מלחמה. הן מנסות לחסל את התחרות מצד אחד, ומצד שני מכניסות מיליארדים על משאב טבע, ולא קניין רוחני, שניתן לרפרודוקציה זולה.

בארצות הברית היום, כעניין יחסית משני, מתחילה תודעה צרכנית לבעיית מחירי הדלק (בארצות הברית המחירים עלו פי 2 כמעט בשנה האחרונה) אלו הלכו ובקשו מהנשיא בוש לברר האם ישנו קרטל מחירים. כמו במקרה קרטל הבנקים בישראל, גם כאן יהיה קשה להוכיח תיאום מחירים ותחרות לא הוגנת, אבל בעידן בו החברות מציגות רווחי שיא, אבל הכסף שהולך מהצרכנים נותר אצל בעלי ההון. האמריקאים עוד מוכנים לשלם את המחיר הגבוה של הדלק. זה מקרה קלאסי של כשל שוק בנושא איכות הסביבה והקצאת משאבים.

בתיאוריה, כוחות השוק היו אמורים לדאוג לכך שיפותח כלי רכב יעיל מבחינת צריכת דלק (או שיצרוך אנרגיה אחרת), אולם ההשקעות בפרסום והמימון הנוח (שגם הוא מפורסם בטלוויזיה, כשניתן לקנות רכב במאה דולר לחודש) יחד עם חשש לסגירת עסקים, מביאה לכך שכוחות השוק לא יהיו יעילים (חברתית) ובעוד שהחברה תרוויח מכך הן מבחינת עלויות הזיהום (פרידמן טוען שעלויות הזיהום בסין הן 130 מיליארד דולר בשנה) והן מבחינת המשאבים שיתפנו, אינטרסים כלכליים מותרים את המצב כמו שהוא ומונעים מהמהפכה לקרות.

האם היינו עושים אותו דבר אם עובדי הדואר היו מתאגדים כנגד הדואר האלקטרוני? זה אולי היה היתרון של פיתוח תשתית האינטרנט בצורה מבוזרת ובעיקר על תשתיות קוד פתוח, כך נוצר מוצר חתרני, שלא רק שסיפק פרנסה למיליוני עובדים, אלא גם פיתח את הכלכלה ודאג לשינוי צורת העבודה.ייעול התחבורה יכול לעשות אותו הדבר.

איך כל זה קשור לאחד במאי? התאגדות העובדים באה להראות שלא המדינה ולא השוק הפרטי יעילים בניהול זכויות האדם והעובד, מצד שני, גם ועדי העובדים לא. צריך אולי למצוא איזושהיא רפורמה.

אני הולך לאכול ארוחת בוקר.