פסק הדין בנושא תא 7830-04-14 Terracap Ventures נ' טריפל סי מחשוב ענן בע"מ מעלה שאלה שעולה מדי יום אצל מי שמאחסן אתרי אינטרנט, ובכלל במקרים בהם אדם מספק שירות בו הוא משלם עבור אחסון או אירוח של קבצים של אחר: הלקוח לא שילם לי, האם אני יכול להוריד את האתר? באותו המקרה, שכרה חברה קנדית (Terracap) שירותי אירוח בחברת טריפל סי. בהתחלה חתמו הצדדים על הצעת מחיר והסכם תנאים כלליים, אבל כמו כל הסכם אחר, התנאים השתנו לאורך הדרך: Terracap ביקשה להקטין את כמות השרתים שהיא מאחסנת, ועל כן הוצאה הצעת מחיר חדשה.

להזכירכם, הפוסט שלי מ2010 על שאלות משפטיות בפיתוח ווב.

במהלך הצעת המחיר החדשה התמקחו שוב הצדדים על התנאים, וטריפל סי ביקשה להוסיף סעיף של פיצוי מוסכם כדי למנוע שוב הקטנה של השירות. באותו סעיף ביקשה טריפל סי לקבוע כי אם Terracap תבקש לבטל חלק מהשירות, אז היא תשלם פיצוי מוסכם בגובה של יתרת התשלום עד תום תקופת ההסכם.

הסיפור הגיע לבית המשפט אחרי שטריפל סי, ככל הנראה, מאסה בעיכובים בתשלום שבוצעו מעת לעת על ידי Terracap והודיעה לה כי אם זו לא תעמיד בטוחות שתשלם את התשלומים בעתיד, אז היא תסיים את השירות. אחרי שTerracap לא הסכימה להעמיד את הבטוחות, טריפל סי סגרה את השירות בצורה חד-צדדית.

בית המשפט פסק, בקצרה, כי טריפל סי לא היתה יכולה לסגור את השירות בלי שהתקיימה הפרה בפועל (והוא דיבר גם על הפיצוי המוסכם, נבהיר בהמשך). אותו השופט, אגב, נתן לפני כשנה פסק דין נוסף בנושא פיתוח ווב ומדוע חשוב כל כך לחתום על הסכם מסודר לפני תחילת העבודה, תא 393321-12-11 אפ-וואן פתרונות מחשוב נ' בזק בינלאומי.

הסיבה לפסיקה זו היא כי כל עוד הלקוח לא הפר את ההסכם, אין לטריפל סי יכולת לסגור את החשבון בצורה חד-צדדית. בית המשפט לא ענה על השאלה האם אי תשלום של החשבון החודשי יכול גם הוא להיות עילה לסגירת חשבון האירוח\אחסון של הלקוח, שהיא השאלה המעניינת יותר.

דרך המלך להסדיר נושאים כאלו היא דווקא בהסכם ההתקשרות בין הצדדים. במקרה שלנו, טריפל סי התעלמה והשלימה פעמיים (לפחות, כך עולה מפסק הדין) עם האיחור בתשלום. ההשלמה עם האיחור בתשלום מבחינת בית המשפט הראתה כי איחור בתשלום אינו הפרה יסודית.

כלומר,  למארח אתרים שמעוניין להגן על עצמו מאי-תשלום על ידי לקוח יש לבצע מספר פעולות על מנת להגן על זכויותיו: קודם כל, עליו לייצר הסכם אשר כולל בטוחות, בין אם על ידי תשלום מראש של דמי האחסון לכל חודש, או תשלום של מקדמה או ערבון. ברור לי שבשוק תחרותי קשה מאוד למארח לבקש תנאי תשלום שחורגים ממה שמקובל היום בשוק, אבל לפעמים הכרחי לשנות את השוק לפני שהשוק משנה אותך. הסכם השירות גם צריך לכלול סעיף שאי תשלום יחייב הפסקה של השירות.

דבר שני, על ספק השירות לא להיות סלחן לאי תשלום. במקרה הראשון בו לקוח מאחר בתשלום, על ספק השירות להפסיק את השירות ולא למחול על התנהגות כזו, כדי שדבר זה לא יהווה השתק בעתיד וימנע מספק השירות לטעון שאי התשלום הוא הפרה יסודית של ההסכם.

לבסוף, על ספק השירות להבהיר מהן הסנקציות על אי תשלום מעבר לסגירת חשבון האירוח. בפסק הדין מותח בית המשפט ביקורת על סעיף הפיצוי המוסכם החד-צדדי של ההסכם, שקובע פיצוי בגובה של 100% מיתרת התשלום עד סוף ההסכם, ואומר שככל הנראה פיצויים חד צדדים מסוג זה לא יתקבלו על ידי בית המשפט. לכן, צריך להגדיר את הפיצוי המוסכם בצורה שתהיה הוגנת, ואפילו הדדית: מהו הפיצוי המוסכם ללקוח על הפרת הSLA (ועל כך בעתיד, או כאן: א 16360/08 רועי מזרחי נ' או.אמ.סי (א.א.י) תקשורת מחשבים) ומהו הפיצוי המוסכם על אי תשלום?