לפני כחצי שנה יצא לי לקיים פגישת אישית עם סגנית השר פאינה קירשנבאום. המטרה של הפגישה היתה הנסיון הערל שלי לשכנע אותה לרדת מפרויקט המאגר הביומטרי השאפתני ולשכנע אותה בחלופות. אבל מה שהבנתי, באותה הפגישה, היא בדיוק כמה סגנית השר לא מצליחה להבין את המתח העדין בין הזכות לפרטיות לבין זכות הציבור לדעת וחופש המידע.

אני אתחיל בחלק הראשון של השיחה, שכנראה הפתיע את קירשנבאום יותר מכל דבר אחר. במהלך השיחה התחלנו לדבר על הזכות לפרטיות רפואית, ואז היא באה להדגים כמה המידע פרוץ ושאלה אותי "באיזו קופת חולים אתה?". התשובה שלי השאירה אותה פעורה; אני אמרתי לקירשנבאום "זה לא עניינך". התשובה היחידה הלגיטימית לבקשה כזו. קירשנבאום, שהובילה בכנסת הקודמת את החקירות נגד עמותות שמאל ובחינה של מקורות מימון להן, לא הצליחה להבין מדוע אזרח שומר חוק אינו חושף באיזו קופת חולים הוא חבר.

החלק השני, לאחר תיאור של קירשנבאום על כמה לא מרפים ממנה כחברת כנסת היתה על הצהרת ההון שלה. קירשנבאום, כאדם פרטי, התקשתה להבין מדוע עליה לחשוף את הצהרת ההון שלה לציבור. מבחינתה, היא הגישה את הצהרת ההון לגורמים המוסמכים, וזה אינו עניינו של הציבור מה מקורות ההכנסה שלה.

בבחירות הקרובות אנחנו רואים שני כוחות מנוגדים: חברי כנסת שפועלים למען שקיפות, כיוון שהם יודעים שהשקיפות תנטרל מעשים מלוכלכים ומושחתים, כיוון שהשקיפות היא אידיאולוגיה יותר מכל, וחברי כנסת שפועלים להסתיר את המידע הזה מהציבור.

ענייניו של חבר הכנסת כאדם פרטי מסתיימים ברגע שהוא בוחר לייצג את הציבור: הציבור צריך לדעת הכל עליו, לדעת מהיכן המימון שלו, לדעת מיהם האנשים שמעוניינים בטובתו ובבחירתו ולדעת מה סדר היום שלו ומי לוחש על אזנו. אבל, הדרך בה נבחרי ציבור יבינו שפרטיות אינה מיועדת רק לעבריינים אלא גם לאנשים הגונים תגיע על ידי הפשטתם מזכות זו למשך תקופת הבחירה.

הבחירה של קירשנבאום להסתיר מהציבור את הצהרת ההון שלה עובדת בעכריה. לו היתה אכן משחררת את הצהרת ההון שלה לפני הבחירות ב2013, כל אחד מהבוחרים היה יכול לדעת כי אכן יש לה שני מיליון ש"ח שקיבלה בירושה, ואין כל קשר בין כסף זה לבין שחיתות. הטענה של קירשנבאום וחבריה, שמתנגדים לזכות שלי לפרטיות, היא ש"רק לאנשים לא הגונים יש מה לפחד מפגיעה בפרטיות". הטענה עצמה כמובן שאינה נכונה: גם לי, כאזרח פרטי, יש על מה לשמור כאזרח, אף אחד לא צריך לדעת מתי אני הולך לישון, עם מי אני נפגש ומי חברי הילדות שלי.

הסטנדרט שאנחנו דורשים מנבחרי ציבור הוא גבוה יותר מהסטנדרט אליו אנחנו צריכים לכוון כבני אדם. חברי הכנסת צריכים להיות רמי מעלה, מכובדים, ושאין אבק חשש בכל הנוגע למעשיהם. לכן, נבחרים צריכים להשעות עצמם כאשר ישנם חשדות כבדים, הגם שלא הורשעו (בגץ 4921/13 אומ"ץ נ' יצחק רוכברגר).

מכאן לדיון בחבר הכנסת איקס. חבר הכנסת איקס נמשך לגברים ואף ניהל (או מנהל) מערכות זוגיות עם כאלו. חבר הכנסת איקס היה מחוץ לארון זמן מה, עד שנבחר לכנסת וחזר לארון. חבר הכנסת איקס לא נבחר כנציג הקהילה, ולא ייצג את הקהילה בדבר. אולם, הבחירה של חבר הכנסת איקס להתכחש לזהותו האמיתית היא הבעיה כאן. חבר הכנסת הצהיר אמונים (סעיף 15 לחוק יסוד הכנסת) ובחר למלא את שליחותו בכנסת.

אני לא רוצה להקים איש קש ולהעלות את הטענה הבאה שצריכה להיות בראשכם: ישנה חברת כנסת לשעבר מסוימת שפעלה כנגד זכויות נשים. כאשר נציג ש"ס, שאוסרת על נשים להתמודד, יטען כי אין מקום לנשים בבית המחוקקים, או כי זכותו של גבר להכות את אשתו מדי פעם (או שהן סתם מגזימות), האדם "מדבר מהפוזיציה", אולם כאשר ה"מאפיין" של חברת הכנסת הזו הוא מוחצן: כולם יודעים שהיא אישה.

עוד איש קש תיאורטי הוא האם יש לנו זכות לדעת על נטיה מינית "רגילה" של חבר כנסת. כאשר חברת כנסת אחרת מסיעתו של חבר הכנסת איקס פותחת פרופיל באתר היכרויות בו היא מחפשת גבר, או כאשר חברת כנסת דתיה מחפשת שידוך, הדבר ה"רגיל" מגיע לחדשות בין אם אלו ירצו ובין אם לא. לכן, ברגע שהנטיה השונה הופכת להיות פרטית, והנטיה ה"רגילה" היא ציבורית, נוצר שיח זכויות רע.

לעומת זאת, כאשר חבר הכנסת איקס מתבטא, או שותק, בנושא זכויות של זוגות חד-מיניים הוא פוגע בקבוצה אליה הוא משתייך, ובכך הוא בוגד בעקרונותיו בדיוק באותה הצורה כמו שחבר כנסת מסיעה חרדית היה מאבד את אמונתו באלהים או שחבר כנסת ממרצ הוא מתנחל. לכן, הטלת שקיפות על חברי הכנסת, לפעמים, גם עשויה לחרוג מהנורמה ולהכנס למיטתם. לא נח לי עם זה, אבל החיים הם פשרה לא נוחה.