2 thoughts on “עניין פשוט של דיאלקטיקה”

1. -אוטופיה-

   חיים יבין: נעבור עכשיו לכתבינו בשטח, בועז שפירא.. בועז, מה מתחולל שם?
   בועז שפירא: (פאוזה לוויינית) שלום חיים. אם כן, עיניכם הרואות, מתחוללת מאחורי הפגנת ע-נק, עשרות אלפי אנשים התקבצו פה בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב מסיבה לא ידועה. אני אנסה לראיין עכשיו את אחד המפגינים ולשמוע את דברו. (מישהו מההפקה תופס מפגין ומביא אותו לבועז)
   חיים יבין: בועז, אני רואה שיש שם אלימות
   בועז שפירא: כן חיים, זה נכון, נזרקות מאחורי עשרות אבנים וגחלים לוחשות. (פונה למרואיין): על מה אתם מפגינים פה היום?
   סטודנט: אנחנו מפגינים על סגירת בית הספר לרפואת שיניים בת"א, ואנחנו מבטיחים (הקול מתגבר) מאבק-עד-זוב-דם! תראה פה את חבר שלי, ("בוא עידן!", מניח לו יד על הכתף) בסך הכל רצה להיות רופא שיניים והמדינה המסריחה שלנו לקחה לו את זה. ניפצה לו ת'חלום. מה עם צדק חברתי??!!! (נזרקת אבן לעבר המצלמה והשידור נקטע, ואז שוב מתחדש). "חיים? אתם עדיין איתנו בירושלים?"
   חיים יבין: בועז? בועז אני בקושי שומע אותך..

   לא כל הפגנה צריכה ויכולה להיות של אלפי אנשים כי לא כל מטרה חשובה באותה מידה.

2. אוקי,
   שוב.
   אין לי בעיה עם הפגנה של 200 אנשים, גם לא עם הפגנה של 20, וגם לא עם הפגנה של 5. ליתר דיוק, חלק מההפגנות שהייתי בהן שעשו הכי הרבה תקשורת והד ציבורי היו של פחות מ-10 אנשים (ולפעמים הרבה פחות). הבעיה היא עם המינוח "הפגנת ענק" יחד עם המספר 200.

   בשביל 200 אנשים לא מביאים אפילו ניידת.

Comments are closed.