[הוגש לועדה לביקורת המדינה לקראת הדיון היום]

לאחרונה התגלה על ידי עומר כביר מכלכליסט כי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פונה לחברות הטלפון הסלולריות בבקשה לקבלת מספרים של בעלי תעודות זהות. ההליך עצמו, בהרחבה, היה בעייתי שכן חברות הטלפון קיבלו את כל מספרי הזהות של אזרחים עליהם הלמ"ס לא ידע מידע, ושלחו בחזרה רק את אלו שלקוחות שלהם. אבל לא כאן המקום לדבר על זה.

הלמ"ס נסמך, לטענתו, על סעיף 15 לפקודת הסטטיסטיקה, בטענה כי זה מקנה לו את הסמכות החוקית לעשות כן. לשיטתי, לאחר קריאה של הסעיף והוראות חוק נוספות, הרי שהשימוש וההתלות בסעיף זה אינו כחוק, וראוי לסיים את התקשרות זו. אינדיקטורים רבים שהשימוש אינו כחוק נובעים הן מכך שהמידע שנאסף אינו מידע סטטיסטי, מכך שמשולם כסף עבור המידע, מכך שישנו חוק ספציפי שמסדיר את העברת המידע, ומכך שהסעיף שמאפשר העברת מידע נועד בנוסח שלו למוסדות שלטוניים. ואסביר נקודה נקודה.

ראשית, נכיר את סעיף 15 לפקודה, שזהו לשונו: "אישרה הממשלה, לפי סעיף 7, איסוף סטטיסטיקה הנוגעת לענין פלוני, יהא כל אדם השומר או הממונה על רשומות או תעודות של המדינה, של רשות מקומית, של עדה דתית – כמשמעותה בסעיף 2 לדברי המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947, – או של כל אדם, שלדעת הסטטיסטיקן אפשר להשיג מהם מידע הנוגע לענין האמור או העשוי לסייע להשלמתה או לתיקונה של הסטטיסטיקה הנוגעת לאותו ענין, חייב ליתן לסטטיסטיקן או לעובד מוסמך גישה אליהם כדי להשיג את המידע".

יסודות הסעיף הם: (1) אישור של הממשלה לאיסוף סטטיסטיקה; (2) פניה לאדם השומר או הממונה על רשומות ; (3) שלדעת הסטטיסטיקן אפשר להשיג מהם מידע הנוגע לעניין האמור או העשוי לסייע להשלמתה או לתיקונה של הסטטיסטיקה.

כלומר, בראש ובראשונה הסעיף מדבר על מידע סטטיסטי, או לצורך העניין אפילו מידע העשוי לסייע להשלמה או לתיקונה של הסטטיסטיקה. מידע סטטיסטי הוא בדרך הכלל מידע שאינו מזהה אישית אנשים, וכולל את התשובות לשאלות הרלוונטיות. כלומר, מידע סטטיסטי שניתן היה לאסוף מרמי לוי היה כולל, לדוגמא, את חשבון הטלפון הממוצע למשק בית, את כמות דקות השיחה הממוצעות, פילוח לפי עשירונים (אם יש דרך לעשות זאת) או דברים דומים. מידע מזהה אישית אינו יכול להיות מידע סטטיסטי.

שנית, מספרי הטלפון של אדם ואימות זהותו כלל לא נכללים בסעיף 7 לפקודה, ולכן די ברור שהמידע אולי "עשוי לסייע" להשלים את הסטטיסטיקה (כלומר לקבל מידע מרמי לוי על מספר הטלפון של אדם עשוי לסייע כדי לבקש ממנו מידע אחר), אבל לא מדובר במידע הנוגע לעניין האמור.

הסיבה השניה מדוע אסור להעביר מידע זה היא כי יש איסור פרטני בחוק. רשיון מפעיל הרט"ן של חברת רמי לוי אוסר על העברת המידע (סעיף 66) והחריג היחיד לכך הוא מתן סיוע לכוחות הבטחון. לכן, וכדי לטפל באיסור זה, העבירה הממשלה את חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007. חוק נתוני תקשורת הוא החוק שמאפשר לגורמי אכיפת החוק לקבל שירותי 144 ו441 לגבי מנויי בזק, קובע סעיפים לגבי החזר הוצאות וקובע חובות סודיות רבות בדין.

בניגוד לחוק נתוני תקשורת, פקודת הסטטיסטיקה קובעת שמותר ללמ"ס לבקש מידע רק מגורמים ממשלתיים כאשר יש איסור בדין על העברתו (סעיף 15א לפקודה). כלומר, יש אסור בדין על העברת המידע מרמי לוי ללמ"ס, והלמ"ס עוברת על איסור זה.

הסיבה השלישית מדוע הסעיף מופעל שלא כדין היא התשלום. ברור שכאשר לרשות שלטונית יש סמכות לחקור על פי דין, הרי שאין היא יכולה לשלם לנחקר. עדים שבאים להעיד במשטרה לא מקבלים גמול על עדותם, וכך גם לא חשודים. למרות זאת, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מוציאה מכרז ומבקשת לשלם על כך לרמי לוי. הרכישה הזו, התשלום, הוא שמעיד על כך שלא מופעלת סמכות בדין.

כלומר, לשיטתי, יש כאן מהלך פסול של פגיעה שיטתית בפרטיות אזרחים על ידי חשיפת מספרי הטלפון שלהם (מספר טלפון שהם בחרו שלא לתת למדינה). יש כאן גם שימוש לא ראוי בכספי ציבור, עת משולם כסף עבור פגיעה בפרטיות.

אם היינו מקבלים את הרציונאל של הלמ"ס, הרי, היה באפשרותם לגשת לכל מאגר מידע בישראל ולקבל כל מידע שהוא. לדוגמא, היו יכולים לפנות לבנק ולקבל את היתרה שלנו, לפנות לפייסבוק לקבל תכני מסרים שנשלחו ולפנות לשב"כ ולקבל מידע על חקירות חסויות ולעורכי דין לקבל מידע על עבירות. ברור שהחסיון שחל בדין על העברת המידע לא מאפשר זאת. השיטה שמוצעת כאן על ידי הלמ"ס, לפרשנות אבסורדית של סעיף שמאפשר העברת מידע סטטיסטי, לא יכולה לקום ולא יכולה לאפשר העברה של מידע במדינה דמוקרטית.