לפני כשנה וקצת, עוד כשהייתי במכון כהן, כתבתי את הטור הראשון שלי בNRG, עוד הרבה לפני שהתחלתי לכתוב במחשבים, עוד כשלבלוג היו 20 כניסות ביום, שלחתי מכתב ל[email protected], יום לפני המחאה הגדולה, והפלא ופלא, עלה הטור. בגדול, ובלי להטריח אף אחד בלהכנס לקישור, כי מי הרי קורא דברים לא רלוונטיים, כתבתי על כך שאין מחיר לחינוך, ושהמדינה צריכה להקצות משאבים לחינוך, גם אם זה על חשבון דברים אחרים ועכשיו אני מבין שגם אם זה לא על חשבון שום דבר.

באותם הימים, האגודה יצאה למאבק תחת הכותרת "אוניברסיטה זה לא עסק", בעוד שאני ישבתי בסטאז' במשרד וכתבתי חוות דעת וניסיתי לשנות את העולם בצורה אחת, החברים קשרו את עצמם לגדרות, ניסו להלחם במערכת, ולבסוף נכנעו, כשהבינו שאוניברסיטה היא כן עסק, ואפילו מכרו את דיונון, כי הוא לא רווחי (ולא צריך בכלל לעזור לסטודנטים לרכוש ספרים). אז נכון, אוניברסיטה היא כן עסק, כמו כל דבר אחר, ניתן למדוד אותו בנתונים מספריים, וזהו יופיו של מדע הכלכלה.

לא הייתי רוצה להיות אחד החברים בוועדת סל התרופות, לא הייתי רוצה להיות זה שקובע מי יחייה ומי ימות. לא הייתי רוצה, פשוט לא. אבל יותר מכל, לא הייתי רוצה להיות נגוע בשיקולים זרים. אם היום שמענו שרבנים מקבלים תמריץ כלכלי על מנת למכור את הויאגרה, וכאן מדובר בסכומים קטנים, אז אני מפחד לדעת מה קורה אצל הגדולים. נכון, הוועדה עשתה בחכמה כשבחרה להתפטר כיוון שעמדה מעליה בשורת פיטורין גורפת ובעצם ביקשו שיחליטו החלטה פופוליסטית. הועדה נלחמה למען האמת, אותה אמת אחת שכולם מכירים.

אבל האם אותה אמת באמת קיימת? האם יש כאן הליך של דיאלקטיקה כלשהו שניתן לסנתז מתוכו אמת? האם הועדה מורכבת מאנשי מתמטיקה, גוזרי גורלות, שבאים אליהם כל חולי העם ומבקשים תחינה, וזו בוחנת את שיקוליו של כל חולה וחולה? לא. לועדה יש תפקיד מקצועי, מדובר ברופאים שצריכים לבחון את התרופות, ולנסות להבין לאילו תרופות יש את הסיכוי הרב ביותר להציל את מספר האנשים הגדול ביותר במחיר הקטן ביותר.

הועדה צריכה ללכת ולבחון גם הקצבה של סכומים לרפואה מונעת, כי בלעדיה אין כל אפשרות להתקדם, ולהמשיך לברר דרכים כדי להקטין את מספר החולים. ההשקעה בתקציב הבריאות בישראל צריכה ללכת לפי סדר העדיפות הברור הזה; אגב, אני אשמח אם תכנסו ללוח הזה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמציג את שיעורי התמותה לפי סיבות.

הפיגועים, תאונות הדרכים ותאונות העבודה אפילו לא מהוות אחוז אחד מהפטירות. לעומת זאת, זיהום אוויר הוא הגורם למעל לאחוז אחד, לכן כששר איכות הסביבה מפעיל את רדינג כדי למנוע 4 מיתות שהיו באותו היום עקב הפסקות החשמל, הוא מהצד השני הורג עוד לא מעט אנשים מזיהום אוויר. כמובן, שאי אפשר לשקלל את כל הבעיות וכל המחלות, אבל מסקנה כזו ניתן להסיק בקלות, במיוחד כיוון שישנם קולות (ואיומי תביעה) שעובדי חברת החשמל יזמו את את ההפסקות (ולמי שרוצה להתנקם, גיובל הכין משחק).

הכל, פשוט הכל, בחיים הוא שיקול קר וכלכלי. מבחירה לא לקחת טיפול רפואי ולא להבדק כל יום אצל רופא כדי למנוע כל מחלה אפשרית, למנוע אזרחות בטיעון של חיי אדם, לאגור את כל תעבורת האינטרנט כדי למנוע פיגוע טרור אחד. הכל שיקולים קרים של האם לעשות משהו או לא לפי עלות ותועלת. ולא יובן אחרת, אני בעד שיקולים כאלו בדרך כלל, רק שצריך לשקול אותם בצורה הנכונה.

כל שקל שמושקע בחינוך וכל שקל שמושקע ברפואה מונעת הוא שקל שלא יושקע ברווחה ובבריאות לאחר מכן.

לפעמים צריך לדעת איזה נושא פוליטי צריך לעבור המתת חסד, כי העלות שלו כל כך גבוהה, שאולי כדאי להתעלם ממנו ולנסות לעזור לאחרים. לכן כולם מסכימים עם תכנית ההתכנסות של אולמרט, לכן כולם הולכים בדרך פרגמטית למחצה.

ואסיים בדבר אחד, שאולי קצת קשור. אדר שלו ציטטה אותי כאומר: "הסימפוזיון על סחר בנשים נערך בחוג למגדר באוניברסיטת תל-אביב, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר מצחיק לו היה נערך בפקולטה למנהל עסקים”. אני חייב לומר שהקרדיט הוא לא רק לי, אלא זו היתה בדיחה של כמה חברים משותפים באותו יום שבו התנהל הסמפוזיון. עם החברים, שלא התלוננו עד עכשיו, סליחה.