מתי פרסום פסק דין פוגע בפרטיות יותר מהעיקר?

נעצור לרגע ונשאל: האם פגיעה בפרטיות יכולה להתקיים מקום שזהות הנפגע לא פורסמה? זה העניין שנפסק בתא 8640-09-14 מ. מ. נ' ש. ה. התובעים הם בעלי עסק שנאלצו להכנס להליך מול רשות המסים והנתבע הוא עורך הדין שלהם. הנתבע סייע להם לקבל זיכוי מכתב אישום שהוגש כנגדם, ולאחר מכן ניהל הליך שבו ביקש פיצויים מהמדינה עבורם וקיבל אותו. במסגרת זאת, וכדי לקדם את עסקיו האחרים, העביר הנתבע מידע על הסדר הפשרה לעיתון גלובס, וגלובס פרסם את דברי ההסדר בלי להזכיר את שמות הצדדים, אלא רק את שם עורך הדין. בני הזוג תבעו בגין פגיעה בפרטיות (בין היתר, לא נכנס ליתר העילות הפחות רלוונטיות), בטענה כי העברת המידע לעיתון נעשתה תוך הפרת חובת סודיות.

בית המשפט קיבל את התביעה (אך בפועל לא חייב בפיצוי); בצורה קצת תמוהה לדעתי. הסיבה העיקרית היא השורה התחתונה: אם בזמן פרסום הכתבה אף אחד לא ידע (או ליתר דיוק, לא ידע בצורה סבירה) את זהות המתפשרים, הרי שכרגע, אחרי שהם תבעו והתיק פומבי לכל דבר ועניין, כל אחד יודע את זהותם ואת הסכום שקיבלו. כלומר, זה מסוג המקרים שעצם הגשת התביעה פוגעת בפרטיות יותר מאשר הנזק שנגרם מהפגיעה בפרטיות. בית המשפט דן בשאלת החובות המקצועיות של עורך הדין, ופוסק כי "אסור היה לנתבע, בכלל, להעביר את פרטי הסדר הפשרה בנושא הנזיקי לעיתון כלשהו ועל אחת כמה וכמה שלא לצרכי פרסום ההסדר בעיתון".

כלומר, המסקנה של בית המשפט צריכה להשליך לא מעט על עורכי דין שחפצים בפרסום: גם אם שמות הלקוחות לא יתפרסמו בכתבה, אל תפרסמו על ההצלחות שלכם בעיתון בלי לקבל את הסכמת הלקוח.

אותה הפרה של חובה מקצועית, לשיטת בית המשפט, היא פגיעה בפרטיות, וזאת לפי סעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות. בית המשפט פוסק כי עצם ההעברה היא הפגיעה בפרטיות, הגם שבעיתון לא התפרסמו הפרטים המזהים. בית המשפט מדלג על הבחינה הקשה, שהיא "האם ניתן יהיה להנדס לאחור את זהות התובעים", דבר שהיה מאפשר לו לקבוע כי הפרסום פוגע בפרטיות, אלא קובע שדי בהעברה לעיתונאי כדי להיות הפרת חובת סודיות ומנגד שאף אדם לא זיהה אותם, שכן הם לא הביאו עדים: "לא הוכח כי אדם אחר כלשהו קישר את הכתבה לתובעים. התובעים עצמם טענו אך ורק למכר עלום שם שלהם שהודיע להם כביכול על הכתבה אולם ללא שנקבו בשמו ומבלי שהביאו אותו לעדות ולא טענו לאנשים נוספים שקישרו את הכתבה אליהם".

כאן הבעיה שלי עם התיק. בית המשפט היה צריך לבחור בין שתי קביעות עקרוניות שכל אחת מהן סבירה: הראשונה היא כי נפגעה פרטיות התובעים כי: (1) ניתן לקשר בין כתבה א' לכתבה ב' ולכן יש כאן פגיעה בפרטיות מלאה; או (2) כי לא פורסמה זהותם של התובעים, ולכן, למרות הפרת החובה החוקית, אין נזק בר פיצוי בהתחשב בעקרון de minimis (עניין פעוט).

הליכת בית המשפט בדרך הביניים, בה אין פיצוי מצד אחד, ומצד שני יש קביעה של פגיעה בפרטיות בלי להחיל אינה הדרך הנכונה. היא מקימה מצד אחד דרישה ממי שנפגעה פרטיותו להעיד "הנה אנשים א', ב' וג' שקישרו ביני לבין הכתבה" ומצד שני היא אומרת "הפיצוי הוא 7,500 ש"ח על כך שכל העולם יודע כעת שלא רק שהואשמת בהעלמת מס וזוכית, אלא שהתעשרת בחצי מיליון שקל".

המשמעות של פסק הדין הזה תשליך בעיקר על קרבנות עבירות מין, שיבינו שהפיצוי כעת על חשיפת זהותן הוא בסדר הגודל הזה. אבל לא רק שם. הצורך להצמיד בין הקרבן לזהות הוא צורך בעייתי, שאני מקווה שישתנה בערעור לכאן או לכאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *