בשבועות האחרונים נשיא ארצות הברית דונאלד ג'יי טראמפ מעורר משבר משפטי מעניין במיוחד; זהו המשבר עם שחקנית הפורנו "סטורמי דניאלס" (סטפאני קליפורד). לפי הפרסומים, קליפורד וטראמפ ניהלו מערכת יחסים לפני כעשור, ולפני כשנתיים, לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית השניים הגיעו להסכמה הדדית לפיה קליפורד לא תשוחח על מערכת היחסים, לא תשתף חומרים המצויים בחזקתה, ובתמורה תקבל תשלום של 130,000 דולר.

כל סיפור ההסכם של טראמפ עם קליפורד מתחיל להיות מעניין כשמבינים את המבנה המשפטי של ההסכם, כפי שהוא עולה מהתביעה שקליפורד הגישה בשבוע שעבר. ההסכם הזה מוכיח שוב את הסיפור שאם בונים הסכם צידי, שלא אמור להיות מוצג לציבור, ומכניסים לו תנאים סודיים שאמורים להיות חיצוניים, אז נוצרות בעיות שגורמות ליותר נזק מתועלת.

cc-by-sa Gage Skidmore

הסיפור הוא כזה: בפרק הפתיחה של ההסכם מפורט כי הוא נחתם בין שני אנשים: דיוויד דניסון ופגי פטרסון, שהזהות האמיתית שלהם מפורטת בנספח סודי. המטרה של הקמת הנספח הסודי היתה מיותרת לגמרי, כיוון שהנספח הסודי מצורף להסכם ודרוש כדי לאכוף אותו, ואסביר.

בפועל, כדי שהסכם יאכף, צריך שיהיו צדדים להסכם. כל צד צריך להיות מזוהה, ולהציג, לפי ההסכם, מה הזכויות שצמודות לו. אם יש לאדם מסוים חובה לשלם כסף, והוא לא משלם, האדם צריך לגשת לבית המשפט ולהציג את ההסכם. כאשר כל מה שיש לו זה התחייבות לתשלום מצד פסבדונים, אז אין יכולת לאכוף את ההסכם (עא 6634/15 טופ בשרון נ' קפלן, לדוגמא). חוסר היכולת לאכוף את ההסכם הופכת אותו, כמובן, למיותר.

במקרה שלנו, הנספח הסודי שהוגש לבית המשפט לא מכיל את שמות הצדדים, אלא רק את הצהרתה של קליפורד כי העומד מאחורי ההצהרה הוא לא אחר מאשר נשיא ארצות הברית. הנשיא, מנגד, הכחיש את קיום היחסים עמה (ולכן גם לכאורה את קיומו של ההסכם), ועורך דינו של טראמפ, מיקל כהן, טוען כי שילם את הכסף מכיסו הפרטי. במקרה הזה לא ברור מדוע נדרשו הצדדים להסתיר יחסיהם, למעט לצורך הסתרת מקור הכסף או תשלומו בצורה של מס, שכן כל הסכם שיוגש ידרוש גם את צירוף מלוא הצדדים

במצב כזה, עולה שאלה טובה: מרגע שטראמפ הכחיש את קיומו של החוזה, ואת היותו צד לאותו הסדר, האם הוא יוכל לאכוף אותו בבית משפט לכשיגיע הרגע. כלומר, קליפורד הגישה תביעה בקליפורניה בטענה שהחוזה לא תקף כי חתימתו של טראמפ לא צורפה להסכם; זו טענה טכנית נטו שיכול שתדחה בהמשך. אבל, אם טראמפ טען בצורה פומבית כי הוא לא צד להסכם, האם הוא יוכל אחר כך להגיד "אני כן הייתי צד להסכם, אך שיקרתי"?

זו בדיוק הבעיה שעולה לא אחת בסכסוכים שנובעים ממערכת יחסים לא חוקית. המקרה של המאפה הצרפתי (עא 5315/12 בדיחי נ' מיוסט) הוא כזה. באותו המקרה, שני עובדים לשעבר בחברת בונז'ור טענו כי חברו לאדם אחר והקימו יחדיו את חברת "המאפה הצרפתי"; כדי להמנע משאלות מיותרות מצד המעסיק לשעבר, וכדי להמנע מסעיף אי תחרות אליו היה כפוף החליטו להמנע מרישום המניות על שמם. בית המשפט קבע כי עצם העובדה שלבית הדין לעבודה (במסגרת תביעה שהוגשה על ידי בונז'ור) השניים הצהירו כי אין להם זכויות בחברה, הרי שכעת הם מנועים מלטעון אחרת.

כך קורה עם הסכמים שאינם חוקיים. בתי המשפט לא יכבדו הסכם המכיל נספח סודי שכל מטרתו היא לפגוע בעתיד בצד שלישי, או להמנע מאכיפת הסכם. כך גם במקרה הזה; הנשיא טראמפ נצב בפני בעיה: עליו להחליט האם הוא מצהיר כי הוא אכן האדם, וכי היא פגעה בסודיותו והוא חתם על הסכם זה, או שמא כי אינו האיש, ועל כן כל מה שתאמר הוא שקר.

הלקח הוא תמיד לא לכתוב הסכמים שאינם חוקיים, או שמבוססים על כך שאנשים יבצעו פעולות שמנוגדות לחוק.