אי שם במחלקת השיווק של תאגיד גדול יושב לו כנראה סמנכ"ל מאושר, הוא חזר לפני חודש בערך הביתה, גילה שהבן שלו התחיל לכתוב בלוג, ושאל אותו מה זה. הבן המאושר בא ואמר לו "אבא, זה בלוג, אני כותב כאן את מה שאני רוצה, ואפילו יכול להעלות סרטונים מצחיקים, כל החברים שלי באים ורואים את זה, ובכלל, זה מגניב". הסמנכ"ל לא ידע איך לאכול את זה, ומי מרוויח כאן וכמה, והלך למנכ"ל שלו, יחד הם הרימו תכנית.

אנחנו ניתן תכני וידיאו, תחת אותו מיתוג עילג ועיצוב לא ידידותי ולא שימושי, נאפשר למשתמשים לעשות את מה שהם עושים כבר במקומות אחרים. אנחנו בעצם נקח את מה שאחרים עשו והצליחו עמו, ונרוויח עליו כסף. אבל למה שיבואו אלינו? מה יש לנו שאין לאחרים? אה, זה ברור, אנחנו נאפשר לראות את התכנים על טלפונים סלולריים. נשתמש במילות באזז כמו "תוכן מעוצב על ידי גולשים" ו"בלוג" ואז כולם יעברו אלינו.

אבל למה שהם ישלמו לנו, אם יש את זה כבר בחינם?

זו בעצם שאלת מיליון הדולר, אולי אפילו יותר. גם סלקום גם אורנג' (גילוי נאות) השיקו שירות להעלאת סרטים באמצעות הטלפון הסלולרי, וצפיה בהם. תחת שמות כמו "בלוגTV" או "Heep", השירותים מבוססים בעצם על עקרון אחד – בטלפונים הסלולריים החיוב על מידע הוא על פי כמות המידע המועבר, בניגוד לאינטרנט הביתי, שם החיוב הוא לפי תשלום קבוע. הרעיון הוא לשכנע כמה שיותר משתמשים לראות את הסרטונים בטלפונים הסלולריים ולעקוב אחרי הפעילות, בעצם, לשלם הרבה כסף על מה שהם היו יכולים לעשות מהמחשב בחינם.

הרעיון של לסחוט טראפיק מגולשים הוא לא חדש. אנשים רגילים לשלם כסף על שירותי טלפוניה, שהיו עוד הרבה לפני האינטרנט. בדרך כלל, מנצלות החברות את התעריפים הגבוהים יחסית, ומתחלקות ברווחי השיחות עם מפעילים חיצוניים שמספקים תוכן. הפורנו והשיחות האירוטיות היו המניע העיקרי, אך גם שירותי הכרויות וספורט תמיד הביאו רווחים יפים. אבל הבדל אחד עמד בין הסלולר לאינטרנט. בשוק הטלפוניה כל התוכן היה "לבן", אפילו לא אפור. לרוב נחסמו האפשרויות להעתיק רינגטונים ידנית לטלפון, אלא אם מוזמנים הם דרך המפעיל הסלולרי, כך גם היה עם אייקונים ותמונות. הכל היה חוקי, הכל עם זכויות. באינטרנט, מצד שני, סדום ועמורה. אחוז קטן מהתכנים שזמינים היו כלל מורשים, ורובם תכנים שלא היו נחשבים ראויים כלל להעלאה לרשת הסלולרית.

ואז האישי הפך לפוליטי, משרד התקשורת החליט לחייב את ספקיות הסלולר, כספקיות אינטרנט, לעצור את התקשורת המכילה פורנוגרפיה, באותו הרגע החל להטשטש הקו בין תוכן סלולרי לתוכן מרושת. החיבור בין השניים החל עוד בתחילת שנות ה2000 כשהופיעו פורטלים סלולריים שהכילו "אינטרנט" מרוכז, תכנים מיועדים, קנוניזציה של הרשת, עם הזמן נפתחה הרשת, וההגבלות הוסרו, עד שהיום ניתן לגלוש כמעט לכל מקום. הבעיה החלה כשהחברות הסלולריות הבינו שהמודל העסקי הישן שלהם, של חיוב על תכנים, בעייתי.

אף אחד לא ישלם, היום, על רינגטון את אותו המחיר כמו על רכישת שיר, שמועיל בהרבה, באתר מוזיקה מקוון. (המשפט היה נכון בהעדר עלויות עסקה ובהעדר פערי מידע). החברות הסלולריות יודעות זאת, ומנסות לחזור, אולי, למודל הישן – "אני צינור" – הן חושבות שמתן פלטפורמה תגדיל להן את ההכנסות. הטעות הגדולה היא שהמודל הזה אכן מכניס כסף, אבל דווקא התאמת הרשת הסלולרית לאתרים קיימים, ולא נסיון להרים אתרים חדשים, היתה יכולה להניב הכנסות גדולות בהרבה.

אין צורך לציין שחרף כל הנסיונות לעגן זאת בתנאי השימוש, אכן מצופה הפרת זכויות יוצרים מאסיבית, במיוחד כדי ליצור את ההייפ של היפ; גם החברות הסלולריות צפויות להרוויח מיליונים מתעבורה, דבר שלכאורה יגרום להם לאחריות כלשהי – גם אם רק מוסרית – כאשר הדבר יבחן לבסוף. הם סיפקו את הפלטפורמה, הם סיפקו את האפשרות, הם לא נקטו באמצעים סבירים, הם היו רק צינור, אבל הם כן סיפקו את האתר – ולא רק את האתר, הם גבו כסף על התכנים והתעשרו מהם. ומי שמרוויח כסף, ככל הנראה, יהיה מועד לפחות לאיומים משפטיים מצד בעלי הזכויות.

חלק מה"קטע" של "להיות מגניב" בגלל התכנים באינטרנט כולל את האפקט הויראלי והקהילתי בו. האתרים כושלים בתחום הזה, הם נשארים בתור ספקי התוכן, רק כעת יש להם קבלני משנה. מעניין יותר מה יקרה כשמישהו יכתוב אפליקצית Symbian שמתממשקת לYouTube ומאפשרת לעבור מולו גם על טלפונים סלולריים בצורה הגיונית, האם אז עדיין לחברה ישאר היתרון היחסי שהיה לה. מעניין גם אם יחסמו את השירות כשיגלו זאת. האם החברות הסלולריות היו חוסמות שירותי P2P שרצות על הרשת שלהם רק כדי להגן על זכויות יוצרים או שמא היו נהנות מהטראפיק וממשיכות לגבות כסף?

האינטרנט הסלולרי, למרות שהוא עדיין תופעה זמנית שתחלוף יהיה נושא מעניין לבחינה עד שבשורת האינטרנט האמיתית תבוא למשתמשי הטלפונים.