0.
השר גלעד ארדן צייץ אמש כי "[אני] גאה להשיק את המדיניות החדשה שלי לנשיאת כלי נשק בישראל. אני מאמין שהמדיניות החדשה תסייע להציל חיים ולהגיב מהר יותר לאירועי טרור ואלימות". הציוץ בא להשיק את הרפורמה של ארדן ברישוי נשק, שקובעת בגדול כי כל בוגר שירות קרבי (רובאי 07) יוכל לקבל רשיון נשק כמעט וללא בעיה. אני לא רוצה להכנס לדיון הערכי והמאוד-חשוב על השאלה האם צריך יותר אקדחים/רובים ברחוב או לא. על כך פרויקט האקדח על שולחן המטבח עמל. אני רוצה לדבר על דבר אחד חשוב: הדרך בה החלטות מתקבלות בממשלת ישראל.

1.
החלטה על מדיניות צריכה להיות מבוססת על נתונים; כלומר, להעלות השערה כלשהיא, להעביר אותה דרך מסננת סטטיסטית, לקבל מידע על איך שינוי המדיניות ישפיע על אותה ההשערה, לראות את תוצאות הרוחב, ואז לקבל את ההחלטה בצורה זמנית למספר חודשים או שנים. לאחר תקופה זו, יש לבחון האם המדיניות אכן השיגה את התוצאה הרצויה, ואם כן להפוך אותה לקבועה (כאשר אם בעתיד נגלה כי המדיניות מפסיקה להיות יעילה, נפסיק זאת). זה נשמע מופרך? ובכן כך עסקים עובדים, כך המדע עובד, וכך גם צריכה לעבוד הממשלה שלנו.

2.
לטענה של ארדן, כי הוא מאמין שהבאת עוד כלי נשק לידי רובאים מיומנים יש יכולת לסייע בהפחתת פיגועים ואירועי אלימות יש שם; בארצות הברית קוראים לה The Good Guy With A Gun Theorem; היא גורסת כי האדם הכי טוב לעצור אדם רע עם נשק הוא אדם טוב עם נשק. הבעיה, ובכן, היא שהתיאוריה הזו פשוט לא נכונה.

3.
מחקר של הלשכה הלאומית למחקר כלכלי בארצות הברית (Right-to-Carry Laws and Violent Crime: A Comprehensive Assessment Using Panel Data, the LASSO, and a State-Level Synthetic Controls Analysis) מראה תוצאה הפוכה; בכל מדינה בה חוקי נשיאת הנשק הפכו לקלים יותר, גדל מספר הפשיעה האלימה. מדובר על נתונים בארצות הברית, שם יש אוכלוסיה שונה, ולא ישראל, שנמצאת תחת מתקפות טרור ותאונות עבודה באתרי בניה שגובים חיי אדם, ולכן צריך לבדוק האם יש נתונים אחרים שיכולים לגבות את אמונתו של השר ארדן. ובכן, יש בכך בעיה. מעט מאוד מדינות מקלות בהרשאה לאזרחיהן לשאת נשק קטלני.

4.
אז מה היה מערך המידע שהשר ארדן יכל להעמיד לפני שקיבל את החלטתו? בשנת 2010 כאשר המרכז למחקר ומידע של הכנסת ערך דו"ח על רישוי נשק בידי אזרחים פרטיים המשרד לבטחון פנים לא מסר לו מידע על שימוש בכלי נשק שלא בהתאם לרשיון, על פי דו"ח אחר של המממ, בין 2002 ל2011 נרצחו 12 נשים על ידי נשק של בני זוגם המאבטחים, כלומר למעלה מאחת בשנה. הבעיה היא, שבמספרים כאלו קשה מאוד לקבל סטטיסיקה מובהקת, ואי אפשר לקבוע מדיניות בצורה ראויה. אי אפשר למדוד שינוי בסטטיסטיקה (כי בשנת 2013 היה שינוי זמני במדיניות) בדיוק בגלל שהמספרים לא גדולים.

5.
אז איך האמונה של ארדן אמורה לעזור? צריך להבדיל בין מאבטח, אדם הנמצא במקום ומטרתו לסייע לבטחון, לבין האזרח שרואה עצמו כגיבור לרגע. המאבטח, כמובן, יודע לאבטח ועוצר פיגועים. אך האם האזרח הרגיל, שרואה עצמו כגיבור-על לרגע, יכול לעשות זאת? יש בישראל כ-300 אלף בעלי רשיון נשק, אחד מ-20 אנשים ברחוב אמור להסתובב עם אקדח, או לפחות להיות בעל רשיון לכזה. כמה מקרים בהם אזרח עצמאי עצר פיגוע עם אקדח? ישנם כאלה, אך אין מידע מובהק שאפשר לקבל. האם ניתן היה לעצור את אותם פיגועים ללא האקדח? לא ידוע.

6.
מה שברור הוא שהמדיניות של השר ארדן לא מבוססת על מחקר כמותי מקיף, לא על קבלת החלטה איכותית, אלא על אמונה. הבעיה באמונה של השר ארדן היא שהיא יכולה לגרום נזק. רוצה השר ארדן להוכיח כי המדיניות שלו נחוצה, שיוכיח אותה במספרים, כי נכון לעתה אין מדע שמוכיח שהתיאוריה שלו נכונה.