את מוכרחה להיחשף
[עורך בהוצאה 12:19]
ביקיני זה טוב?
[12:24]
מה זאת אומרת?
[אמא 12:25]
לא אשמת העירייה ששיעור הילודה עלה
[12:33]
די להיות בלונדינית תתחילי לעבוד
[עורך בהוצאה 12:41]
אצל וינרמן הבלונד עובד טוב
[12:58]
אתמול היה סקס סוער?
[שרון חברה 13:29]
סוער בלי סקס ואיך אצלך?
[13:36]

אביטל דיקר, מסומסת במצב טוב, 05.07.06

הטור של דיקר אף פעם לא היה מובן לי, ואף פעם לא יהיה מובן. שברירי משפטים, טקסט קטוע, אולם, לדברי עידוק לפחות, הוא מייצג את התרבות כיום. הוא מראה לנו את פני החברה.
למסרונים לקח כמעט עשור להתמסד, כך שאפילו שרים מכובדים משתמשים בהם כדי להדליף מידע החוצה. הבלוגים, מצד שני, עוד טרם הבשילו. כמו שהSMSים היו נחלת הטכנוואנגליסטים לפני כחמש שנים, כך מתאכזבת, אולי מעט, אילנה תמיר, מבינה שהבלוגים הם פני הדור. עם הטיה קטנה מבחינה טכנולוגית, ואולי נוטים לפעמים שמאלה על המפה הפוליטית, למרות שזה לא מוכח, כשמדברים על נושא בבלוגיה הישראלית הוא מתחמם. הוא מתחמם מספיק בשביל להגיע לתקשורת הממוסדת.

"תגיד, אתה כותב בעיתון כבר ארבע שנים, לא? כמה פעמים המילה 'אני' הופיעה בכתבה שלך?" שאלתי חבר טוב לפני מספר חודשים. התשובה היתה: "כתבתי פעם אחת, והמילה הוסרה על ידי העורך".

"נכנסתי לפוליטיקה כי נמאס לי לשבת ולצעוק על הטלוויזיה, אז התחלתי לעשות", כך התחיל חבר טוב את השיחה כל פעם כשניסינו להבין מה אנחנו עושים שם. הוא מאס בטלוויזיה, הוא רצה להשפיע, לשנות, להפסיק להתעצבן. הוא הצליח. ההנחה היא שלכולם יש מה להגיד, לכולם יש על מה לדבר, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. הבלוג נועד להפרות את המחשבה, לאפשר דיון, לאפשר קיום של רעיונות אחד ליד השני.

האם אנחנו אוהבים להתבדח על בלוגים אישיים של מתבגרים וילדים שמין הסתם עדיין לא פיתחו זהות אישית מגובשת? האם כשאנחנו מבקרים את ערוץ הניואייג' של nrg זה נותן לנו הרגשה טובה שהבלוג שלנו יותר מעמיק ויותר אליטיסטי? האם כשאנחנו מתרגמים את בוינגבוינג או מדביקים תמונה של חתול גאדג'ט מחובר ביואסבי למחשב אישי, אנחנו מרגישים שהבאנו עוד פוסט מופלא לעולם?

יוסי רז, 06.07.06

אבל אנחנו לא מטיחים סתם ביקורת על אתר הניו-אייג, ואנחנו לא מתרגמים עוד פוסט. הרווחים הקטנים, היצירה של האישיות, היא מה שנוצר כאן. המחוות הקטנות, הבדיחות האישיות, הדימויים, הם אלו שיוצרים תרבות. כשיובל דרור כותב ביקורת על חרמון, שמבקר את הסדר הפשרה בין גנס ל012, הבדיחות המקובלות הן אלו שעולות. הקומדי סטור, יצפאן, הקרנבל של מיכל ורחוב סומסום, כולם יצרו תרבות סביבן. בדיחות אלמותיות כמו "יש לך אוויר בשקל" נשארו עד היום ובנו
את החברה.

לא מפתיע שדווקא בגלל הסיבה הזו רוצים להכניס את הבלוגים למיינסטרים, כי אחרת הבלוג יעלים את המיינסטרים – או לפחות יתנתק ממנו.

כותבי טקסטים שמפרסמים טקסטים כאילו הם כותבים בלוג אך מפרסמים אותם באתרי חדשות, במגזין, בעיתון יומי, בשבועון. סגנון הכתיבה הבלוגרי משתלט על אמצעי התקשורת והאמת, אלו לא נראות לי חדשות טובות.

יובל דרור, 04.07.08, 18:38.

צריך להבדיל, אבל, בין התהליך עצמו – שהוא אימננטי, הן של הכתיבה האישית יותר, הלא אובייקטיבית שמלווה עיתונאים לאורך דרכם, לבין השאלה האם הדבר טוב או לאו. האם בעידן כה מלא באינטרסים, שבהם העיתונות מקבלת מאות פניות ביום מבעלי עניין כלשהם בפרסום ידיעה כלשהי, יש צורך בכלל במערכת עיתון או רק בדף שמסדר אינטרסים לפי מה שנראה לו כאינטרס הציבורי? ומי קובע בכלל מי הוא עיתון ומי הוא בלוגר?

בכלל, מי הוא קהל היעד של העיתון? והאם העיתון נועד רק לשרת את קהל היעד או לחנך אותו?
אין לי מסקנה, אם היתה לי אז אולי לא הייתי כותב כך. האם "התחזית: גשמי קיץ – גרסת המציאות" ראויה לשמונה טוקבקים בעוד ש"כשהבורג מורד" של עידו קינן מקבל טוקבק גלמוד? מספר הטוקבקים הוא לא מדד לאיכות. אז אם הכמות היא לא איכות, האם התקשורת צריכה לדון בכמות או באיכות?

לכן אולי הביקורת על אתרי הניו-אייג'. דווקא בעידן הבלוגרים אולי יש מקום לאתרי נישה. כמו במדינות מתוקנות. אתרי נישה לטכנולוגיה, ליהדות, לניו-אייג' ולא אתר אחד שמסקר את הכל. אם משהו מספיק חשוב, הוא כבר יכנס לאתר הגדול.

אין פואנטה, כבר אמרתי?