כך היא נמשכת. וכך אנו חיימתים. וכך אנו יוצאים נלחמים. וכך אנו צעצועים יפים. וכך אנו פלסטיקים קשיחים. וכך אנו ירוקים וחזקים. וכך אנו נופלים. וכך אנו מקופלים. וכך אנו חוזרים. בחזרה אל הקופסה. היה היתה מלחמה.

כשהתחילו הפיגועים הייתי עוד בתיכון. בפיגועים הראשונים היינו בשוק, היינו יוצאים מהכיתה, לא יכלנו לעכל את זה. היה קשה לחיות ככה, בידיעה שכל יום אתה יכול לגמור את חייך בגלל החלטת ממשלה מיותרת. כשהתחילו הפיגועים הכל נהיה זוועה; חיינו השתנו. אט אט התחושות קהו, ולמדנו לחיות עם פיגועים. ככל שהפיגועים החריפו כך נהינו אדישים יותר. המשכנו את חיי היום יום שלנו הקטנים בתל-אביב.

לספרטנים, אומה שחיה על חרבה, היו רק שלושה חוקים. אחד מהם היה חד בפשטותו: אין לצאת למלחמה שוב ושוב כנגד אותו יריב. אתה מאמן אותו. בצה"ל שכחו מזמן את הכלל הזה.

היום, אנשים כבר אדישים לכל; אנחנו אומנו שוב ושוב במלחמה כנגדנו עד שקהינו – אנו מוכנים לעשות הכל כרגיל. בתי הקפה ממשיכים בסדרם ואנחנו מוותרים על המאמץ המלחמתי. איש איש לעצמו. אומרים שמלחמות מלכדות אנשים, שהן גורמות להם להיות לאומנים, לדעתי, לישראל הן גורמות כעת לאדישות. פסה לה תקופת ההזדהות עם נפגעי הקאסמים, חלפה ההזדהות עם תושבי הצפון. תושבי תל-אביב יודעים שכל עוד אין להם מחיר זהה כמחירם של תושבי שדרות, אין להם מה לחשוש.

בראשי מהדהדות פיסות תעמולה מגויסת מתחילת המאה הקודמת. "הצבא קורא לך", אני תוהה למה תל-אביב היתה הומה אמש. מדוע הפאבים המשיכו לפעול? האם זו היתה הדרך להותיר את המוראל על כנו? הבלוגרים עשו את שלהם, ויצאו לומר את דבריהם, אך האם זה מספיק? האם זו פיסת המאבק שלנו?

פוסטר פארודי של הEFF על זכויות בלוגרים.

גיוס של החברה נראה קשה מאוד בימינו, כשמדובר בחברה צינית ומשוסעת. כל אחד עסוק כל כך בלשמור על חייו מאיומים אחרים, לא בטחוניים, שהוא לא מסוגל להצליח לפנות את עצמו למאבק הלאומי. ובכלל, כמה אנשים רואים עצמם כחלק מהמאבק הלאומי?

ישראלים לא רואים את המלחמה הזו כמלחמת קיום, זו הבעיה. אנחנו יודעים שננצח, ולכן אנחנו מוכנים להיות אדישים. אנחנו לא חושבים שיש סיכוי שנפסיד את המלחמה בצורה טוטאלית, שישראל תכבש. כיוון שכך, אנחנו מעדיפים להשאר בבתינו ולהרגע עד שיעבור זעם. אולי זה נכון, אולי לא, אבל אני חושב שזה ההסבר ההגיוני היחיד.