החושך ירד לפני חצי שעה, תל-אביב הפכה להיות העיר שלא נרדמת – העיר ללא הפסקה. זו שממשיכה הלאה, עם בתי קפה פתוחים, עם חנויות מלאות, עם פאבים. לא מרגישים כמעט את המלחמה. רואים אותה בטלויזיה, מנותקים ממנה. למהנט מדווח שחל גידול חד לאתרי החדשות. אבל זה ברור, כמות הטוקבקים עולה, כמות הזעם עולה, והאזרחים עצבניים מתמיד.

מצד אחד, לא ניתן להמשיך לדבר על viva normis לא ניתן לחיות בעיר הזו ללא חדוות הבילוי – אבל גם אי אפשר להתכחש לעובדה ש80 קילומטר מכאן נופלים טילים ואנשים נמצאים במרחבים מוגנים. קשה להיות תל-אביבי, אתם יודעים מה, קשה להיות תל-אביב. קשה לא להיות יכול להודות שאתה לא רואה את המלחמה אלא דרך הרשת. קשה לתאר איך נראה  העולם דרך עדשה, אבל זה מה שקורה. התל-אביבים מתנתקים, הם חיים בבועה שלהם, מדברים על המלחמה, אבל לא שם. כמו בסרט אסונות.

סרטי אסונות הם הרעה החולה של התקופה, הם הפכו אותנו אדישים להרס. כשראיתי את בנייני התאומים נהרסים באותו לילה בטלוויזיה הרגשתי כאילו מדובר בעוד סרט, כשגדי שמשון מראה איך מטוס מתרסק במגדלי עזריאלי, זה נראה אותו הדבר. אין הבדל, אולי יש בעצם, הגרפיקה בסרטים בדרך כלל יותר טובה. הפיצוצים אמיתיים, יש תיעוד של האירוע, בטלוויזיה רק מספקים חדשות אפוסטפריורי, בלי הפיצוץ, במקרה הטוב יראו אותו דרך מצלמפון או איזו מצלמת רחוב. במקרה הרע אנחנו נשמע את אותן פרשנויות נטחנות שוב ושוב.

ערוצי הטלויזיה משדרים שוב ושוב את אותן פרשנויות, כאילו בלופ אינסופי, כאילו "כל כך חשוב וכואב במדינה, אז חייבים לדבר על זה, למרות שאין על מה לדבר." כמו אחרי פיגוע, שבאמת לא יודעים מה מניין הגופות, ממשיכים לטחון את הנושא. בפרינט לפחות מצליחים לעשות את זה יותר טוב.

כשטילים יגיעו לתל-אביב, אני לא בטוח שזה ישבור לי את האדישות, אבל זה ישנה אותי טיפה, לפחות. אני אולי מייצג כאן דעה לא מקובלת, אבל אני כן רוצה להיות איכפתי, אני פשוט לא יכול לעשות זאת. כלומר, אני יודע שיש סכנה, היא פשוט לא מוחשית מספיק.

מעצבן אותי גם שהצד השני מראה גופות; אנחנו לא עושים את זה, אבל זה בסך הכל כן מאפשר להם להשיג את מה שהם רוצים. כל צד רוצה, הרי, להראות שהוא הקרבן. תפיסת הקרבן היא בסיס בלוחמה פסיכולוגית. בכל סכסוך יכול להיות רק קרבן אחד, ואם צד אחד הוא הקרבן, אז הצד השני הוא הרשע. ישראל עושה כמיטב יכולתה כדי לנצח את המאבק על תפיסת הקרבן, אבל עדיין לא מספיק. אולי מרכז ההסברה שלנו צריך לעשות משהו. נראה…

גם לא אהבתי את איך שהארץ ניתחו את הפוסט שלי שקרא לתגובות ברשת. הם כתבו שם ש:

רק מעטים מהם מצאו שהיענות לקריאתו של קלינגר היא האופן הראוי ביותר להשתמש במדיום שבידיהם. בסופו של דבר, התגייסות למנגנון יחסי הציבור של המדינה היא תפקיד שאפילו עיתונים לאומניים לא מקבלים על עצמם, לפחות לא במוצהר.

כאילו אני התכוונתי לעבוד במובן הלאומני הקיצוני, ולא במובן של המדינה מורכבת מפרטים, ואנחנו כפרטים צריכים להגן על עצמנו. אבל מצד שני, גם 'הארץ' החליטו שאני הבלוגר היחיד בכתבה שלא ראוי ללינק. תודה לכם. בכל מקרה, אני חושב שמערך ההסברה האינטרנטי של המדינה עדיין לוקה בחסר והייתי מיישם אותו בצורה שונה, ואקטיבית יותר. הרעיון הוא שברגע שמביאים את הבלוגרים הערבים והלבנונים להגיב גם באתרים שלנו, אז אנחנו צעד אחד לתוך ההצלחה הפסיכולוגית, אנחנו הבאנו אותם להכיר בשיח שלנו גם כן. דווקא כאן, כן הייתי שמח אם תגיבו לפוסט הזה שלי באנגלית ותאמרו את דעתכם.

לילה טוב תל-אביב,
יהונתן.