(הפוסט הזה ככל הנראה הוא לא רעיון מקורי שלי, אני די בטוח שכרעיון שמעתי אותו בעבר ממישהו אחר, אבל לא ראיתי אותו על הכתב, אז אני מביא את ההסבר בצורה שלי).

(וכן, יש לי הרבה דברים אחרים לומר כרגע על הזכות לפרטיות בזמן הקורונה, אבל קשה לי).

הבוקר הוגש כתב אישום נגד עובד בועדה לאנרגיה אטומית. לפי הכתבה, העובד עצמו נכנס לחשבון דואר אלקטרוני של עובד אחר ודאג לכך שכל הודעה שתועבר לאותו העובד תצא גם לתיבה אחרת. זו שערוריית אבטחת מידע שלא תאמן, שנובעת בעיקר מתרבות לקויה ברמה הארגונית. התרבות הזו משתקפת לא מעט בתרבות הישראלית, ואם רוצים להבין את זה יותר טוב, כל מה שצריך לעשות זה להקשיב לשיר "דינה ברזילי" של להקת הנח"ל.

השיר הזה, של חיים חפר, משקף יותר מכל את תרבות אבטחת המידע והגנת הפרטיות בישראל. הוא נכתב הרבה לפני שהיו מחשבים, אבל העקרונות שהיו אז, של תועלתנות על חשבון אחרים, וחוסר כבוד לאבטחה, כבר הופיעו שם.

השיר נפתח עם ההזדמנות:

סגן גד רפאלי הלך לאכול צהריים
ואנחנו שלושתנו נשארנו לבד במשרד
ארונות של ברזל
ערמות של תיקים
וסביבנו אלפי ילקוטי השרות

מה אנו רואים כאן? בעצם, המפקד, גד רפאלי, יצא מהמשרד. נותרו בו שלושה עובדים. העובדים משתעממים (אין טלפון סלולרי לשחק בו קנדי קראש) אז הם מחליטים לעשות דבר אחר: להתחיל לחטט בילקוטים. עכשיו, זה קורה כל הזמן. רק עכשיו, כשהתגייסה כוכבת הילדים נועה קירל, חייל אחד החליט לחטט והועמד על כך לדין (הוא נתפס, אחרים לא).

הבית הבא ממשיך ומזכיר לנו שלמדינה יש מאגרי מידע על כולנו, למרות שנדמה לנו שהכל תקין, ושהכל מאובטח, הרי שהמידע הזה תמיד שם, ורמת האבטחה שלו… ובכן… לקויה.

כן אנחנו היטב מכירים את כולם
לפי הטפסים בילקוט השרות
מכירים את כולם מכירים את כולם
אך מכל ילקוטי השרות שהכרנו
רק אחד אל לבנו נגע

יש "ילקוטי שירות", אותו "תיק אישי" שאיימו עלינו כל השנים האלה בבית הספר שיכתבו עלינו דברים. ובתיק האישי, ובכן, יש פלאים רבים עלינו. אחרי הקטע הזה מגיע הפזמון, שמכיל, מה לעשות, מידע דמוגרפי מוגן על פי חוק הגנת הפרטיות, ושכולל פרטי זיהוי שהיו יכולים לאפשר התחזות:

דינה
דינה ברזילי [שם פרטי ומשפחה]
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת [מספר אישי]
צבע עיניים כחול [פרטים דמוגרפיים]
צבע שער ערמוני [פרטים דמוגרפיים]
הגובה מאה ושישים סנטימטר [פרטים דמוגרפיים / רפואיים]
משקל חמישים ושמונה קילוגרם [פרטים רפואיים]
דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

אז הקלות שבה המאגר הזה נמצא ליד אנשים היא דבר אחד. אבל מה הם עושים עם המאגר? בדיוק את מה שמדליפי מרשם האוכלוסין עשו איתו: מחפשים שידוך. כאן מתחיל התיאור על החיים של דינה, שמגיעים מתוך מאגרי המידע הצבאיים:

היא נולדה בעשרים לשמיני ארבעים
היה זה יום קיץ בשל בודאי
אשכולות בכרמים תאנים בבוסתן
השכלה תיכונית שם האב הוא אפרים
שש שנים מנגנת פסנתר

שימו לב: לא רק שמדברים על איך דינה נראית, מה הגובה והמשקל שלה, אלא גם על המצב הלימודי שלה, מי ההורים, ומה התחביבים שלה. דברים שלא רק שלהערכתי הצבא לא היה אמור להחזיק במצב הגיוני, אלא גם שהוא לא שימושי בעליל (אלא אם היא בלהקה צבאית). ובמצב כזה, מדוע כל כך חשוב להבין את זה? ובכן, כאן מתחילה הבעיה. החיילים, שאותם אנחנו צריכים לחבב, הם לא יותר מאשר אורבנים (Stalkers). אנשים שאורבים אחר אישה ומשתמשים בנתונים עליה כדי להכיר אותה ולהפחיד אותה.

כאן הבעיה בשיר דינה ברזילי. הוא ממשיך בלהציג את החומדים כחביבים: הם שולפים עוד ועוד פרטים דמוגרפיים, רפואיים, חינוכיים ומשמעתיים על דינה, ומעלים פנטזיה על היכרות מוקדמת איתה, בזמן שהם עבריינים.

הקונדסאות הזו, שבה לשלוף מידע הוא מעשה קונדס חביב, ושהתועלת (ההיכרות עם ברזילי) היא מה שיגרום לכך שיסלחו להם, היא חלק מהתרבות הארגונית בישראל. שיר כמו דינה ברזילי, כשמבינים אותו לעומק, הוא לא יותר חמור מאשר שיר על אדם שעוקב אחריה בצורה שיטתית ומקווה לטוב. אבל החביבות, החמידות, הצורך הישראלי להבין אותם, הוא שיוצר (או משקף) תרבות של מעקב בחברה שלנו יותר מכל דבר אחר, וחבל שכך.

 

בהערת אגב, בחג האחרון הוצאתי ספר (ראשון) עם טיפים לעבודה מהבית (לרכישה באמאזון). אתם מוזמנים לקנות ולשתף.