אי אפשר להתעלם מהבעיות החוקתיות והמשפטיות שנוצרות בעקבות משבר הקורונה. המלחמה המתמדת והמתח בין פרטיות לבין בריאות הציבור מייצרים לנו אתגרים כל יום. הבעיה היא שממשלת ישראל חושבת שיש פתרון קסם לכל דבר: אפליקציה. באמצעות אפליקציה הם יצליחו לזהות מוקדי התפרצות, באמצעות אפליקציה הם יצליחו להרים מערכת של דירוג חברתי וסיכון לקורונה, ובאמצעות אפליקציה תתאפשר פתיחת הקניונים לציבור. התפיסה שאפליקציה היא מילת קסם מאותגרת לא רק על ידי, אלא על ידי אנשי המקצוע. פרופ' נדב דוידוביץ מסביר כי ההתמודדות עם המגפה צריכה להבחן על ידי רופאים, אנשי מקצוע, ולא על ידי מאגרי מידע.
הגישה הנגדית, של השוביניזם הטכנולוגי, היא הגישה של ממשלת ישראל: כדי לפתוח קניונים יש לחייב את הבאים בשערי הקניון להתקין יישומון. הגישה הזו, שכבר בעייתית כי אין בה התייחסות לשימושים השניוניים (האם ניתן להשתמש במידע לצרכי שיווק), מציגה אתגר נוסף: יש מחיר להתקנת היישומון. אדם שעומד בכניסה לקניון ויכול לבחור בין להתקין יישומון ולהכנס או ללכת לקנות במרכז מסחרי פתוח, יעשה את זה לא רק בגלל הפגיעה בפרטיות אלא גם בגלל חוסר הנוחות. המחיר של למלא את כל הפרטים שלו (מבחינת דקות עבודה) גבוה יותר מהתועלת של המבצעים בקניון.
אבל לא רק זאת, עולה גם השאלה איך יבדק המיקום. באיכונים של שירות הבטחון הכללי, מהמדויקים והמקצועיים, מדובר על טעויות רבות שהובילו אנשים להכנס לבידוד בכפיה שלא לצורך (ביחד עם החשש לשימוש לרעה). אבל לא רק זאת: נניח לרגע שנצטרך להכניס לבידוד מאתיים באי קניון בגלל שאדם אחד היה שם. המחיר החברתי ירתיע בפעם הבאה אנשים מלהכנס לקניון, במיוחד אם הם לא ידבקו במחלה.
לכן, הפתרון כאן הוא לא במישור הטכנולוגי כלל וכלל. אין אפליקציית קסם שתעצור את התפשטות המחלה או תאפשר לזהות. יש כל מיני דרכים לאתר חשיפה. האפליקציה הסינגפורית, שהיא המודל המצוין של פרטיות בעיצוב, היתה כזו שהשתמשה בהתקן הBluetooth של הטלפון, היא אפשרה לייצר מזהה חצי-אנונימי ולהזהיר אנשים. האפליקציה כשלה. היא כשלה גם כי היא יצרה אמון מזויף: אנשים מאמינים בכך שאם הם ישתמשו באפליקציה הם יכולים להפחית את הריחוק החברתי; אבל היא גם כשלה כי הבחינה שלה, של נתוני ביג-דאטה, לא מאפשרת את הניתוח הבסיסי עליו דוידוביץ' מדבר.
אני לא בא להחליף את הפתרונות לקניונים. אני לא יכול לייצר פתרון כזה עבור קניון. מה שאני כן יודע זה שאין תחליף להגיון הבריא ולריחוק החברתי. ולכן, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לבנות את הקניון מחדש; גם אם לא בצורה קבועה, יש לתכנן אותו כך שהמגע בין אנשים יהיה מזערי. שהמסלול לא יאפשר אינטראקציה (לצורך העניין, מסע בכיוון אחד שעובר דרך כלל החנויות). להגביל את כמות הכניסות והיציאות, לחטא יותר.
האפליקציה יכולה לעזור. אבל היא לא באה להחליף דבר.
אם קניון רוצה לבנות מודל נכון, הוא צריך להתחיל בהקשבה לאנשי המקצוע: רופאים ואפדימולוגים. לא למשפטנים ובטוח שלא לאנשי ממשל ושיווק. אחרי שיעצב את האיזור כמרחב בטוח, הוא יכול להתחיל להקשיב ולבצע התאמות בהתאם לחוק. אם אחרי כל אלו עדיין מתעורר צורך לעקוב אחרי אנשים, הרי שאפשר לעשות זאת בצורה מידתית. קודם כל, לא חייבים להתקין אפליקציה אלא אפשר להסתפק ברישום של מספר טלפון ושעת כניסה ויציאה. אם המסלול מתוכנן נכון, אזי אפשר למנוע מגע של אנשים אחד עם השני, ולהותיר מגע רק עם חנוונים. במצב כזה, המגע עם החנוונים יהיה מוגבל ודרך מחיצה, מה שימנע את ההדבקות ואת הצורך בהכנסה לבידוד.
מכאן, נותר רק החשש של מעבר דרך משטחים.
את העניין הזה אפשר למזער באמצעות חיטוי בכניסות ויציאות, לחייב אנשים לשטוף ידיים. אפשר גם להנחות ולקדם הגיינה.
ואם כל זה לא מספיק? אז תמיד אפשר לחזור לעקוב אחרי כולם, תמיד.
האם צריך לשנות את מודל הקניון ולבנות אותו מחדש?
זו שאלה אורבניסטית אדריכלית ואני חושב שהתשובה עליה היא – לא.
מדוע? מכיוון שגם ככה הקניונים גוססים.
הקניונים התפתחו מהטיפולוגיות המסחריות העירונית של השווקים והפאז'ים והציעו לקונים נגישות, נוחות ובידור. אך כיום, המסחר האלקטרוני מציע חוויה נגישה ופשוטה יותר, כך אנו עדים לקריסה של קניונים רבים.
בכל מקרה, הבעיה היא מה לעשות כיום עם הקניונים והמגפה. לא נוכל לבנות את הקניונים מחדש. טכנולוגיות המידע בהחלט יכולות לתת מענה כלשהו, שהוא עדיף על כלום.