הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות עם שקר זה להדהד אותו, גם אם זה בא יחד עם אמירה שלילית לצדו. אומר את זה יפה ירון טן-ברינק
אני רואה שכל פיד שמאל עסוק במה שאפשר ללמוד מהניצחון האדיר של השמאל האמריקאי. ובכן, הייתי שמח לספר לכם מה אפשר ללמוד, אבל צריך שקודם תפסיקו לרטווט בזעם אפסים מוחלטים וחסרי משקל כמו אינון מגלל. הפסקתם? יפה, זה היה השיעור הראשון
— ירון טן ברינק (@YTB2018) November 8, 2020
אבל זה לא סתם שהוא צודק. העובדה שאנחנו חוזרים על שקרים נטולי בסיס, גם אם זה בא עם מידע זועם על אי-נכונותם, עוזרת להפצת את אותם שקרים. שקרים מקבלים יותר תהודה במדיה חברתית מאשר אמיתות, ומנטרלים את המטרה של המדיה. זה לא משנה אם תנסו להסביר מדוע השקר הוא כזה; מרגע שהתייחסת אליו יצרתם את התהודה, גרמתם לאדם הבא להדהד אותו, ובכך להפוך את השקר לתפישה נכונה.
בסוף השבוע האחרון, לאחר הבחירות בארצות הברית, נחשפו לדבר אחר: פוליטיקאי עומד על במה, משקר, ורשתות התקשורת משתיקות אותו ויורדות מהשידור. אצלנו? חלילה. ראש הממשלה שלנו יודע שהוא יכול לשקר בשידור חי ורשתות המדיה יפיצו מידע. למה? כי צריך למלא את החלל, צריך לייצר אקשן.
רק כאשר בארצות הברית הבינו ברשתות שמדובר בברווז צולע, היו מוכנות לעשות את מה שלא עשו קודם: להפסיק את ההדהוד ולהשתיק. האם היו עושים כן אם לא היה הדבר כך? כנראה שלא; בפעמים הקודמות נתנו במה לשקרים מסוכנים בדמות תרופות לקורונה, ולמקרים אחרים.
אז כיצד צריך להתמודד עם הבעיה של הפצת שקרים מכוונת על ידי פוליטיקאים? קחו לדוגמא את אסנת מארק (אם אפשר לקחת אותה מהכנסת זה היה נהדר). ח"כ מארק ישבה בועדה, ציטטה פוסט מזויף שהוקם כדי להכפיש פעילי מחאה כנגד נתניהו, ולאחר שהובכה בשידור, התנצלה על הטעות. הדבר הנכון לעשות בתקשורת הוא להתעלם. הן מהשקר שלה והן מההתנצלות. ההתעסקות בהן מהדהדת שוב את הנארטיב השקרי, וגם מאפשרת להם לקבל כותרת. כך גם עם החשיפה בסוף השבוע האחרון.
חברת פייסבוק, כחלק מהמאבק שלה בארגונים ממשלתיים שמנסים להשפיע על השיח, חשפה מספר חשבונות פיקטיביים שהדהדו חדשות בישראל, כולל שיתופים של המחאה כנגד בנימין נתניהו. זה הדו"ח הלקוני. מנגד, מפלגת הליכוד הפכה זאת לעידוד בסתר של המחאה כנגד נתניהו בסיוע איראן, ו"ישראל היום" הגדילה וטענה שהאיראנים מממנים את המחאה. אם תקשורת המיינסטרים לא היתה מתדלקת את השטויות האלו, אז לא היתה בעיה כלל. הבעיה? בחיים אדם יכול לשקר פעם אחת לפני שיפסיקו להאמין לו. בפוליטיקה זה לא כך.
אם פוליטיקאי, איש ציבור, איש עסקים, היה יודע שאם יתפס בשקר, ואפילו פעם אחת, ומאותו רגע לא יקבל במה אלא רק ידווחו עליו, הרי שהוא היה מבין את המשמעות והאחריות של להיות כזה. כאשר אדם בעל תפקיד רשמי אומר משהו, אנשים נוטים להאמין, גם אם הוא בצד השני פוליטית. במיוחד אנשים נטולי אוריינות תקשורתית. לא מעט אנשים יהדהדו פרסומים שאומרים "אני שמעתי שא' אמר ב'" בצורה חסרת בסיס רק כי היא מתיישבת עם האידיאולוגיה שלהם. אני יודע כי אני רב איתם בפייסבוק על בסיס יומי. הם ההורים של החברים שלי, וההורים של החברים שלכם.
נקח דוגמא, בשבוע שעבר נערך דיון על אמצעים טכנולוגיים להגנה על ילדים ברשת בועדת המדע בכנסת. במסגרת אותו הדיון קמה תנועת 'הפורום הדיגיטלי' והציגה, מטעם "חוקר בכיר" טענה כי כ-50% מהילדים מייצרים תכנים פורנוגרפיים בעצמם ושולחים את זה (שם, דקה: 02:21:17). אני גיחכתי, והפורום (או מנהל בו) ענה לי, והפנה אותי ל"מחקר" של כתב העת המדעי ידיעות אחרונות. פתאום? 50% מייצרים ושולחים הפך ל50% "הצטלמו בעירום" ו40% מאותם מצטלמים שלחו הלאה.
עכשיו, לא נכנס לעומק השאלה מה ההבדל בין עירום לפורנוגרפיה, כי זו שאלה קלה מאוד למענה. אצל גופים שמרנים אין הבדל, וכל עירום הוא פסול. מה שכן, השאלה היא איך אדם יכול להציג עצמו כ"חוקר בכיר" בועדה בכנסת, להציג מחקר בצורה כה מסולפת, ולאחר מכן להמשיך להגיע לכנסת ולקבל במה? בהעדר סנקציות על אי אמירת אמת, ברור שלא נוכל להמשיך לקיים דיון על בסיס עובדות. ברור שהשיח שלנו יתדרדר.
נושא חשוב, אבל, עם כל הכבוד, הגישה הזו שגויה מעיקרה. שהרי, מה מהדהד הלאה ? שהדברים שקריים. אז השקר מהדהד, לאיו דווקא מה שמהדהד זה שהשקר הוא אמת.
כך גם עם הפוסט המזוייף של אסנת מארק. מה שהדהד, זה שזהו דבר שקר. ומדבר שקר תרחק דכתיב. כך התפתחה התרבות, או הגישה או הטרמינולוגיה של : פייק ניוז. כך טראמפ נפל. הוא לטענת רבים, שיקר והדהד שקרים, שהדהדו הלאה בתורם וכו.. וכך יצא לו מוניטין של שקרן פתלוגי, והשקרים שלו, הם בין היתר אלו שהפילו אותו.
אם כך, ההדהוד, מחדד את דבר היותו של דבר שקרי. ולמה זה עוזר ?
לאבחן בין אמת לשקר. לפתח גישה ביקורתית כלפי שקרים.
כל זאת,מעבר לסוגיה פילוסופית, מהו שקר מהו אמת. שקר ואמת, יכולים כמובן להיות יחסיים מאוד. רק במקרים קיצוניים, אפשר לאבחן בינהם, בלי להניד עפעף,או באחת לאבחן בינהם.
תודה
יהונתן אני קורא אדוק של הטורים שלך ואני מאד מתפלא על גישת התמיכה בהשתקה.
מי הסמיך שלא לומר הכשיר את רשתות התקשורת לקבוע אם אמירה מסוימת היא שקר או לא? לא כל אימרה שגויה היא בגדר פייק ניוז. יש גם טעויות, רשלנות, סמנטיקה, אי הקפדה על קוצו של יוד, התנסחות בלשון הכללה וכיו"ב.
לאן אתה שואף להגיע? שרק מי שהצטייד במזוודות ראיות ונוקט בשפה משפטית נקייה ומדויקת יוכל להתבטא?
מעבר לכך לא כל אמירה היא שקר או אמת – יש טווח רחב באמצע שתלוי ביסוד הנפשי של האדם. קורה לא פעם שאדם מאמין בכל ליבו ולאור הראיות שבפניו שמה הוא אומר הוא אמת, אבל מבחינה אובייקטיבית (עד כמה שקיימת בחינה כזו) הוא לא דובר אמת אלא פשוט טועה, בין אם פירש לא נכון את הראיות או לא שלא כל הראיות היו בפניו.
אתה באמת סומך על גופי התקשורת שיבצעו אבחנה כזו?
אפילו דוד רוזן לשעבר שופט ביהמ"ש המחוזי, נפל למלכודת כשקבע שנציג מכון התקנים "שיקר" בעדותו בבית משפט לגבי מצלמות המהירות, וזאת בעוד שבפסק הדין שדן בעתירה נגד מצלמות המהירות, רק נקבע שנציג מכון התקנים "לא אמר אמת" מבלי להכריע אם שיקר או לא.
כלומר אם שופט נופל לטעויות כאלו, איך אתה מצפה מעורך תקשורת לבצע אותן?
אלון