0.

לפני הכל, שני דברים שחשוב שתצפו בהם, במלואם. אני מבין שלבקש מקוראי הבלוג לצפות בארבע שעות של וידאו לפני קריאת הפוסט זה מביך, אבל זה דיון מטא, ומטבעו של דיון מטא, הוא צריך שתבינו את הכל. אני גם, מטעמי זכויות יוצרים, לא יכול לספק את הקישורים לצפיה המלאה לאותן יצירות, אלא רק להפנות אליהן. ועדיין, אם לא צפיתם, יהיה קשה לכם להבין. הראשונה היא Citizen Kane, והשניה היא הRoast של אחד, דונאלד ג'יי. טראמפ.

1.

הבחירה בשתי היצירות היא לא מקרית. הנשיא טראמפ טוען שזהו הסרט האהוב עליו, וש"רוזבאד" היא המילה החשובה ביותר בקולנוע אי פעם. אליסון ווילמור בבאזפיד מסבירה את זה טיפה יותר טוב. ואני אתחיל אולי בהקדמה, כי ברור לי שלא הלכתם לצפות. "האזרח קיין" מציג את צ'ארלס פוסטר קיין כגיבור תקשורת מודרני. האדם שהצליח לתעתע במדיה, להפיץ את השערוריות, לקדם אורח חיים ראוותני, להיות הסלבריטאי הראשון בפועל, ובדרך כך לרוץ לפוליטיקה. להפוך את הפוליטיקה לפופוליסטית, כלומר להפסיק עם הדיון המקצועני ולהבין שהפוליטיקה היא לא יותר מתחרות פופולריות. טראמפ לא מבין את הביקורת באזרח קיין על החברה, אלא רואה את זה כמדריך הפעלה.

2.

את הלידה של טראמפ, תאמינו או לא, אפשר לראות בטרילוגיית "בחזרה לעתיד". איך? נתחיל עם הקטע שבו מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס) ניצב מול דוק אמט בראון (כריסטופר לויד) ומסביר לו על איך נראית המדיה בשנות השמונים, ועל החשיבות של הטלויזיה. בתוך כך, מקפליי פולט שרונאלד רייגן הוא הנשיא. בראון, שמכיר בשנות החמישים את רייגן רק כשחקן מתקשה לעכל את העובדה. כלומר, העובדה שהחברה שלנו השתנתה כל כך, משנות החמישים לשנות השמונים של המאה הקודמת, בה אדם צריך להיות ייצוגי חיצונית כדי להבחר, פופולרי, ולא משעמם, השתנתה. ההמשך, בסרט השני בסדרה, מוצגת דמות שמזכירה את המוקיון הכתום לא פחות: ביף טאנן, האיש שצמח מאשפתות לגדולה, חסר טעם, חסר חוש אסתטיקה ומועשר במזומנים

3.

אבל נחזור לטראמפ, קיין ומה שבינהם. בעצם הבעיה היא לא שטראמפ לא הבין את צ'ארלס פוסטר קיין, אלא שטראמפ למד ממנו. הוא לא הבין את הביקורת של אורסון וולס על החברה האמריקאית, על תרבות האינסטנט. טראמפ, למרות שהיה כשלון קולוסאלי בעסקים, הפך להיות מכונת יחסי ציבור משומנת. לא היה מועמד לנשיאות בארצות הברית שהיתה לו חשיפה תקשורתית כמו לטראמפ לפני, לא היה מועמד שהוצג ככוכב טלויזיה, שגרם לאנשים להתעניין בחיים האישיים שלו בדיוק כמו בשחקנים הוליוודיים, לא היה מועמד גדול כמו טראמפ. לכן, היה קשה מאוד לצפות שהעם, שהולך שולל אחרי כוכבי סרק במדיה הפופולרית, יוכל להתעלם מזה.

4.

וכאן ההאשמה. האשמים באירועים שהיו אמש, בחוסר היכולת שלנו להבדיל בין עובדות לקונספירציות, הם לא פחות מכלי התקשורת שלאורך עשרות שנים התדרדרו במצבם הכלכלי והפכו את הסוגה העילית, הדיון, למשהו רע, ומנגד שיבחו את עקרות הבית האמיתיות של מיססיפי כחלק מהתוכניות שלגיטימי לדון בהן בפריים טיים. אתרי האינטרנט שקראו לעצמם חדשות והחזיקו מדור "מה חם ברחם" על כוכבניות כאלו ואחרות ומדור "מי יוצא עם מי". לא סתם הפוליטיקה הפכה לתחרות פופולריות, דרדרה את מעמד המפלגה והרשימה הפוליטית לתחתית, עד כדי כך שהמפלגה הרפובליקאית אחרי טראמפ היא גוויה פוליטית, והליכוד לאחר נתניהו גם כן, הרי שהתקשורת אשמה. בשם הרייטינג, הקליקבייט, הם אפשרו לפוליטיקאים לשקר ושידרו את זה. עכשיו הם מתלוננים שיש נסיון הפיכה?

5.

וברור שיש נסיון הפיכה. העובדות לא חשובות יותר. אנשים מחפשים בידור, לא פוליטיקה. הם התבלבלו בין התפקיד המשעמם, האפרורי, של הפוליטיקאי לבין התפקיד של הבדרן. העובדה שקיצרו להם את תשומת הלב, מנעו מהם לאורך שנים דיונים מעמיקים תוך התמקדות בכתבות עומק כמו "סערה בכנסת" על המהומה שהתחוללה כשהתקבל חוק הלאום, במקום לדבר בניתוחי עומק על המשמעות האמיתית של החוק, לראיין אזרחים ערבים ולשאול אותם איך החוק ישפיע עליהם, ולהסביר את החוק לציבור. הכל מטומטם.

6.

אכן. הכל מטומטם.

אני בספק אם אלף אנשים יקראו את הפוסט הזה, על שש מאות המילים הארוכות שלו עד הסוף. אני בספק אם אנשים יפנימו את הביקורת שהועברה במאה הקודמת על התרבות הפופולרית, ואיך היא לא נקלטה. אני בספק אם אנשים יסכימו לשנות. וצריך לזכור: כשהם יורדים נמוך, אנחנו עולים גבוה. לא צריך לשתף פעולה עם פופוליסטים, לא צריך לשתף פעולה עם מי שמדרדר את השיח, גם אם הוא בצד "שלך", כי הוא אף פעם לא בצד שלך. הוא שם כי הוא מנסה לבנות על כח פוליטי. הדיון הוא עמוק, אפרורי, משעמם, אבל הוא דרוש. ואם נמשיך להצמד לתחרות פופולריות אז אנחנו עוד נמצא את עצמנו בהפיכה שלטונית שמבוססת על טמטום.