0.
אכן, בימים אלה יש משבר קורונה: כל יום אוטובוס שלם של אנשים מת בגלל רשלנות של המערכת שלא הצליחה לנהל את הסוגרים שלה כמו שצריך. המשבר הזה מלווה במשבר אמון חריף בממשלה, שהוביל לכך שאזרחים רבים פשוט סרבו להקשיב לקריאה של הממשלה להתחסן. מדוע? כי קשה להאמין לאנשי מקצוע כאשר ראש הממשלה מבקר אותם על ימין ועל שמאל, כאשר התקשורת קוראת להשמיע את "הצד האחר" ומביאה מכחישי מדע, וכאשר קל יותר להביא רייטינג מאשר תרופה. וכאן.. הפתרון.

תזכיר חוק לתיקון פקודת בריאות העם (תיקון מס'…) (נגיף הקורונה החדש – מסירת מידע על מתחסנים) (הוראת שעה), התשפ"א-2021, או כפי שאתם מכירים אותו החוק שיוביל לכך שהרשויות המקומיות יקבלו מידע על מי שלא התחסן, הוא עוד תאונת דרכים חקיקתית שנובעת מכשל מערכתי בטיפול במשבר הקורונה. בבסיס הצעת החוק עומדות שתי הנחות שגויות: הראשונה, כי העברת מידע לרשויות מקומיות על מי שלא התחסן יעזור בקידום ההתחסנות שלו, והשניה היא כי רשויות ממשלתיות יודעות לשמור על מידע. בבסיס התזכיר עומד תיקון שקובע כי מידע יועבר לעובד רשות מקומית או מנכ"ל משרד החינוך (אם מדובר על עובד הוראה), המידע ישמר "רק" ל-60 ימים (לא ימחק אם התחסנתם!) וכי לא יכרכו בין ה"עידוד" לחיסון לבין פעילות אחרת של הרשות.

1.
אז נתחיל במה שלא מוגדר בתזכיר, וזה העידוד. האם הרשות המקומית תציב אנשים עם פונפונים מחוץ לבתיהם של התושבים שיקראו להם להתחסן? סביר להניח שלא. אז מהי פעילות העידוד? הרי, לפי התזכיר, אסור לרשות להתנות שירותים. אז מה יכול לכלול העידוד? בימים האחרונים יש מבצעי חיסונים חוצי מגזרים בהם מחולק פרס למי שיבחר להתחסן, והעידוד הזה לא צריך להיות ספציפי. הרי, בהתחשב בכך שהבעיה החיסונית היא בעיה חברתית: אנשים לא רואים מתחסנים בקבוצת הייחוס שלהם, אזי הפתרון צריך להיות חברתי.

2.
כאן היה נכנס פרק שלם על כמה אירוע אבטחת מידע צפוי, וכמה העברת המידע לרשות מקומית אומר שבודאות המידע הזה ידלוף. אבל ההגיון אומר אחרת: מבקר המדינה כבר קבע שרשויות מקומיות לא בנויות לעמוד באירועי סייבר, פרצה בעיריית ירושלים חשפה מידע על תושבים, המערכת שמפעילה את התשלומים לרשויות מקומיות היתה חשופה לפרצות אבטחה, אבל אני יכול להמשיך כל היום. אבל זה לא מספיק: יש מדרון חלקלק. היום מעבירים את המידע הזה, עוד שבוע זה לא יספיק ויעבירו עוד מידע.

3.
אבל יש פתרון, לעזאזל. לא צריך להעביר את המידע; אפשר לתת nudge סטטיסטי. אם נלך לאתר הנתונים של משרד הבריאות, נוכל לראות טבלה עם היישובים שבהם יש בעיה של חיסונים כבעיה מערכתית (לדוגמא, עמנואל, עג'ר, תפרח, ביתר עילית ואלעד):

במצב כזה, אפשר לומר "חברים, כשכמעט תשעים אחוז לא התחסנו במנה ראשונה, זה אומר שכל היישוב לא מחוסן, ושאולי צריך להריץ כאן קמפיין ממוקד". זה גם אומר שהרשות המקומית לא ממש תשתף פעולה. כלומר, לא צריך את הפרטים האישיים כדי לעודד התחסנות, אפשר להשתמש בנתונים סטטיסטיים מבוססים יישוב או שכונה. הצורך בפגיעה בפרטיות הספציפית הוא גרוע. יודעים למה? אני אסביר.

4.
בואו נקח, לצורך הדוגמא, את היישוב עמנואל. ביישוב עמנואל הנורמה היא לא להתחסן. כלומר, הרשות המקומית תצפה לקבל רשימה של "לא מחוסנים" ולהגיד "אלה האנשים שבנורמה, אלה האנשים שעושים את מה שביקשו מהם לעשות". להבדיל, מי שלא ברשימה, אותם תריסר אחוזים שבחרו להתחסן, הם אלו שיהיו חשופים לסנקציות חברתיות. כאשר אתה מעביר רשימה, אתה לא רק צריך לדאוג לאבטח את הרשימה, אלא גם לאבטח את מה שאין ברשימה, וזה לא ממש מוסדר בתזכיר החוק.

5.
אז מה הבעיה שלנו? בישראל, כרגיל, המחוקק שלנו בוחר לטפל בכל בעיה עם טיל אטומי. במקום להסתכל בצורה כירורגית על איך לטפל בבעיה או לנסות לבטל את הנסיבות שהובילו אליה, הוא ישר מתחיל בהעברת מידע. אם יש משהו שלמדנו במשבר הקורונה הזה הוא שהנבחרים שלנו מצפצפים על הוראות חוק הגנת הפרטיות.