כבר זמן רב שאני משתמש בפנדורה, תיבת הנגינה הוירטואלית שלי. פנדורה נבנתה על פרוייקט הגנום המוזיקלי, אותו פרוייקט שבוחן את הדמיון בין שירים ומתייג אותם. בכדי להקים את פנדורה אונדקסו מאות אלפי, אם לא מיליוני שירים, על ידי מומחים בתחום המוזיקה. כך שכשפנדורה מנגן שיר הוא יכול להסביר למה הוא מנגן את השיר ומדוע אתה אמור לאהוב אותו. לכאורה, אמורה היתה פנדורה להיות התיבה שתפתח לי עולמות קסומים עם מוזיקה שמעולם לא שמעתי עליה.

מצד שני, בחודשים בהם אני משתמש בפנדורה, טרם הצלחתי לגלות את הדבר הבא שיקח אותי מעבר להרים, לא הכרתי עדיין את הלהקה שתהיה הBlame Amy הבא, לא את הLed Zeppelin הבא וגם לא את היהודים הבאים. בפנדורה היה חסר לי משהו. בהתחלה, כמו כל מערכת ממוחשבת עם שגיאות, צריך ללמד את המערכת את ההעדפות האישיות שלך. כשביקשתי לשמוע את Peeping Tom קיבלתי במקביל יצירות כמו Nelly Furtado מצד אחד וDef Lepard מצד שני; המשכתי לנסות להסביר לפנדורה את ההעדפות שלי.

פנדורה לא התגלתה, לאורך הזמן, כתיבה האולטימטיבית. תיבת הקסמים הקטנה שלא יכלה, הוא שם יותר נכון לחוויות שקיבלתי מפנדורה. ביקשתי לשמוע את Jeff Buckley בתור התחלה, וקיבלתי אכזבות, מסתבר שככל הנראה פנדורה לא מאנדקסת משתנה אחד שיכול היה להסביר, אולי רק אצלי, את ההעדפה שלי. היה חסר לי משהו בפנדורה שרק אתמול הצלחתי לשים עליו את האצבע.

אני לא יודע אם זה אחד מהמשתנים שפנדורה משתמשת בו, ואני מאמין שלא, לפי התוצאות שאני מקבל, אבל ככל הנראה בפנדורה חסר את האלמנט של איכות. קשה לומר את זה בלי להשמע מתנשא, במיוחד שאני לא מבקר מוזיקה, אבל בתור מישהו ששומע הרבה מוזיקה, יודע לנגן, אני חושב על עצמי כאדם שיודע לזהות את האיכות במוזיקה. הטעם המוזיקלי שלי יחסית מבוזר, והוא נע מלשמוע בבוקר את לאונרד כהן, בצהרים לשמוע לד זפלין בארוחת הצהרים, אחרי הצהרים לעבוד כשאני שומע את New Order, בערב כשאני יוצא לפאב לשמוע את Pearl Jam וSoundgarden, ובלילה, מאוחר מאוחר, לשמוע Infected Mushroom עד הבוקר.

אני כן מעדיף סגנון מסוים של מוזיקה, הוא פשוט לא נמדד על אותה סקאלה של סגנון, אני כן אוהב לשמוע דברים איכותיים, מכל הסוגים. זו אולי אבולוציה של החמש-שש שנים האחרונות, אבל יחד עם הרחבת האופקים באה הזניחה של להקות רבות שהייתי שומע שפשוט פתאום חסר להן את זה. הבנתי עם הזמן שלמרות שטכנית אין כל הבדל בין להקה ללהקה, עדיין יש משהו במכלול שיכול להראות כמה המוזיקה נכתבה בצורה אמיתית. נניח, בעוד שעידן יניב חושב על לאה בצורה לא ממש איכותית, שברור לנו שההפקה (המוצלחת ביותר, אפילו) שהושקעה שם לא מביאה את אותן האנרגיות שיש בהופעה חייה של BB King וTracy Chapman כשהם עושים את The Thrill Is Gone.

בפנדורה חסרה ההבנה שיש איכויות שלא ניתן לכמת במסדי נתונים, אלא מרגישים אותן, נניח, מה מקשר בין Bush וJuno Reactor? מה יכול להסביר את העובדה שאני אוהב את שניהם, אבל שאת Paul Okenfold שצירפו למוזיקה שלי כשביקשתי את ג'ונו, אני לא אוהב. והאם על ידי כך שאני אזין רק את מה שאני אוהב, ואפסול את האחרים, שאני לא מכיר, אני לא בעצם מייתר את האפקט הרנדומאלי של פנדורה?

פנדורה לא מצליחה לזהות איכות, כמו שמחשב לא יכול לזהות יופי. על יופי אמיתי, לא יופי מיוחד, וגם לא יופי גותי, אלא יופי קלאסי, כולם יכולים להסכים. יופי קונצזואלי, כזה שכל אחד יכול לראות. אבל מחשב לא יוכל לזהות את היופי. מחשב מחפש סימטריה בשביל לזהות יופי, הוא מחפש מאפיינים חיצוניים מוגדרים, אבל האם באמת היית יכול להגדיר למחשב איך אתה אוהב את היופי בבנות זוגך? האם אתה יכול לומר בוודאות שבאמצעות תיאור טקסטואלי ניתן יהיה לתאר בחורה כדי שתזהה אם היא יפה או לאו?

אז מה שונה במוזיקה כל כך, שהחברים בפנדורה התיימרו לעשות כן?

עכשיו, אחרי חודשיים שאימנתי את פנדורה, היא מהווה בעצם תחליף לiPod Shuffle שלי כשאני בבית מול המחשב. בעצם יש שם מאגר של בערך 1,000 שירים שסימנתי באגודל למעלה, אולי פחות, ואחרי שפסלתי את השירים שהוא נתן לי, בעצם הוא משמיע רק אותם. מדי פעם יש איזה חריג, איזו בריטני ספירס שקמה לה עד שאני לוחץ על האגודל, אבל היא לא משפיעה. פנדורה הפכה ללא שונה מגלגל"צ, היא פשוט הגלגל"צ שלי. עם הפלייליסט המיותר.

אם נניח שאדם ממוצע אוהב, אבל באמת אוהב, אלף שירים, אז לרכוש אותם ולספק את כל מאוויו המוזיקליים לא יהיה עניין יקר, בערך של 4,000 ש"ח. כך שגם הרשמה לשירות כמו Napster החדש שעולה 15$ לחודש, תהוון את ההשקעה של אלף דולר ברכישת שירים. הבעיה תהיה בעיה אחרת – של עודף היצע. כשיש לך את כל המוזיקה בעולם, האם אתה באמת רוצה לנסות אותה?