בהחלטה (שאינה מהפכנית, אבל בהחלט מעניינת) של רשם הפטנטים, דר' מאיר נועם, הוא קובע כי שיטה עסקית אינה ברת-פטנט בישראל. ההחלטה עצמה, למרות שהיתה ברורה לחלוטין לאחר קריאתה, נראית פחות מובנת כאשר קוראים אותה. רשם הפטנטים בחן את הפטנט שהוצע על ידי אלי תמיר וקבע כי שיטה עסקית אינה יכולה להיות מוגנת. במהלך הבדיקה האם הצעתו ראויה לפטנט, השווה, בין היתר ובהערת אגב, דר' נועם את התהליך המחשבתי בתוכנה לשיטה עסקית, וקבע כי בעוד שתוכנה ראויה להגנה לפי דיני הקניין הרוחני, היא לא תהיה זכאית לפטנט אלא אם היא משולבת כחלק ממערכת פיזית שמייצרת איזהשהוא תוצר (הרשם מביא לדוגמא מערכת לשיפור צריכת הדלק של רכב).

לקריאה נוספת:
דיווח אצל חיים רביה
תקציר ההחלטה אצל חיים רביה
ההחלטה המלאה

(cc-by-nc) Nicole_Lee

המהפכנות האמיתית היא בעצם בהחלטה שמצויה מחוץ לתחום הפסיקה של דר' נועם. ההגנה שקיימת על תוכנה כיצירה ספרותית. תנועת הקוד החופשי היא דווקא זו שטבעה את המינוח "Code is Poetry" והיא זו שמנסה להגן על השירה עצמה. אבל ההגנה על הקוד לא אומרת שלא ניתן לזהות את התהליך עצמו שהתוכנה מבצעת ולשחזר אותו באמצעות הנדסה חוזרת. האם ההנדסה החוזרת תהיה הגורם היעיל כאן? תהליכים שתוכנה מבצעת הם תהליכים מחשבתיים, תהליכים שהראש היה אמור לבצע, רק במהירויות כל כך גבוהות שבכדי לבצען היה צריך האדם מאות, אם לא אלפי, שנים. אותו זירוז של תהליכים מאפשר לומר לבקרי חומרה מסוימים לעשות דברים מסוימים ובכך ליצור מוצרים ואף חוויות חדשות; אבולוציה באמצעות טכנולוגיה. כרטיסי המסך, כרטיסי הקול, כלי הנגינה הוירטואלים וכל מה שניתן לקלוט בחושינו אכן ניתנים להגנה בפטנט אם התוכנה היא אחד מהרכיבים, אך לא הרכיב הבלעדי (בישראל, בארה"ב הדין שונה, כמפורט בפסק הדין).

העדר ההגנה על תוכנות דומות מאוד למצב בו זכויות היוצרים מגנות כיום על מסמכים משפטיים. לורנס לסיג מסביר במבוא לספרו של ריצ'רד סטולמן על תוכנה חופשית כי הציבוריות של המסמכים המשפטים, והגילוי של התוצאה (כמו גם כתבי הטענות) לציבור מאפשרים את התפתחות המשפט. אותה ציבוריות, לדידו, צריכה להיות גם בתוכנה. כך היה כשיעקב קלדרון תבע את אלון גולן. שני הצדדים היו עורכי דין שהתעסקו בתחום הקניין הרוחני. עו"ד גולן העתיק את כתב התביעה שהגיש קלדרון, וטען כי התהליך המשפטי אינו מוגן בזכויות יוצרים וכך גם כתבי טענות.

קלדרון השיב, ובית המשפט פסק כי הטקסט עצמו הוא אכן יצירה ספרותית, ולא מסמכים סטנדרטיים. התהליך המשפטי עצמו, סוג התביעה, השיטה בה התביעה או ההגנה נוקטת, אינן יכולות להיות מוגנות (לא בפטנט ולא בזכויות יוצרים), אך הכתיבה עצמה? בהחלט. כלומר, ניתן לדמות את ענף המשפט לתוכנה בצורה גלויה: המשפט, כמו התוכנה, מהווה דרך של בני אדם להסדיר מערכות יחסים מסובכות ולבצע תהליכים מסוימים. את אותם תהליכים ניתן לחקות, אך לא להעתיק.

תרבות הקופי פייסט לא פוסחת לא על תעשיית התוכנה ולא על תעשיית המשפטים. שתי התעשיות מנסות לקצר תהליכים, ושתיהן מתבססות על ידע קיים. אם לא נעתיק, לא נשתמש בידע הקיים, נצטרך לצור הכל מחדש. לכך יש מחיר. עורך דין צעיר שנדרש לראשונה לנסח חוזה לרוב יפנה לבכירים ממנו ויבקש: "יש לך אולי איזה דוגמא להעביר לי?". לעורך הדין אחריות רבה בניסוח המסמכים המשפטיים שלו, ועל כן הוא חייב לבחון כל תוצאה אפשרית. ההתבססות על כתביהם של גדולים ממנו היא הדרך הנכונה לקיים את המשפט.

אבל לתרבות הקופי פייסט יש מחיר. בעוד שרוב עורכי הדין שמעבירים לעמיתיהם המלומדים עותקים ממסמכים משפטיים שניסחו נותנים גם את הרשות (המשתמעת) להשתמש בהן, מה עולה בגורל מסמכים שנוסחו על ידי צד אחד, אך לאחר משא ומתן שונו וכעת נכתבו על ידי שני הצדדים בפועל? האם לצד שלא ניסח במקור יש כעת זכות שימוש? בניגוד לתעשיית התוכנה בה הכל ברור, כאן, בתעשיית המשפט הדברים שונים במעט.

חוזה הוא תהליך בדיוק כמו תוכנה, הוא מפרט מה כל צד יעשה בתנאים מסוימים, ומה קורה במקרים אחרים. אלגוריתם קלאסי. הניסוח שלו הוא קנייני, ולעיתים מצטיין בשפות ציוריות ובשירה אקדמית. חוזה הופך להיות נחלת הכלל לעיתים וכללי וסטנדרטי, אבל החוזים האישיים הם המיוחדים. אותם חוזים לא ניתנים בהגנת פטנט.

אם נחזור לרשם הפטנטים שלנו, לאחר שהבנו כי אין הבדל מהותי בין תוכנה למשפט, האם הוא היה יכול להגן על חוזה מסוים בפטנט? לדוגמא חוזה שכירות הוא אמצאה מהפכנית שמאפשרת לפרט לעשות בקניינו חפצא, ולאפשר לציבור להשתמש בו תמורת תשלום עתי. האם תהליך זה ניתן להגנה בפטנט? לא. בדיוק כמו שתוכנה שמאפשרת בקליק אחד לרכוש את המוצרים (לאחר שפרטי הגולש נשמרו בקוקיה) לא יכולה לקבל את אותה ההגנה.