כבר שבוע בערך אני תוהה, ואני מבקש שלא תסיקו מסקנות לא נכונות, מה יקרה אחרי שאני אמות. אבל אני כבר לא תוהה אם יש חיים אחרים, או אם יש איזושהוא המשך לקיום, אלא אני תוהה לגבי משהו אחר. מה יהיה עם היישות הוירטואלית שלי אחרי שאמות. וליתר דיוק, מה יהיה עם הבלוג שלי. הרי לאף אחד אין את הססמא למחשב שלי, וגם לא את הססמאות למערכת ניהול ו\או לאתר, לאף אחד אין את היכולת להכנס ולשלם על האחסנה של האתר אחרי שאמות, מה שיגרור את ההעלמות שלו.
גם אחרי שאמות אף אחד לא ימחק את הספאם בטוקבקים מהבלוג, ולא יסגור דיונים שמתחילים לקבל יותר מדי ספאם. אף אחד לא יכתוב פוסטים חדשים ולא יענה לטוקבקיסטים.
לכשאמות, לצערי, הבלוג ימות איתי. הוא לא יהיה מונומנט לעשייתי בחיים והוא לא ישאר שם לנצח. אם יזכרו אותי זה יהיה בזכות מה שעשיתי, ולא יהיה יותר את מה שכתבתי. וחבל מאוד, כי דווקא קיוויתי שכשאמות אוכל להתנחם בכך שאנשים יחפשו את הטקסטים היותר אישיים שלי (כמו זה, נניח) ויקראו אותם אם הם מרגישים רע, שיתנחמו שזו לא צרתם אלא צרת כולם.
ככל הנראה, לכשאנסח צוואה אכניס בה את הססמא למחשב, שיכיל את הססמאות לכל שאר האתרים. לבינתיים, זה נראה לי מפחיד יותר.
הדאגה שלך חסרת בסיס. ברור שכל מה שבבלוג נכנס לסייברספייס לנצח
דני,
מי ישלם על האחסון אחרי שאמות?
הקאש של גוגל
תמיד יש את ישרא-בלוג החינמי והנצחי
פלי, שום דבר לא נצחי. בטח לא שום דבר באינטרנט, שקיימת (כפי שאנו מכירים אותה) רק מספר שונים. ניצן ודני, גוגל לא תשמש כחדר זיכרון – גם לאחסון שלהם יש גבול. הדאגה הזה בכלל לא חסרת ביסוס – למעשה היא כבר הועלתה פעמים רבות על ידי אנשים שונים (הארץ, אם זכרוני אינו מטעה אותי, פרסם כתבה מתורגמת לפני כשנה שעסקה במשהו דומה – הורים שילדיהם התאבדו והאתרים האישייים שלהם בMyspace נשארו נעולים מבחינתם כפי שהם). להשאיר סיסמאות בצוואה נשמע לי כמו רעיון מעניין. מורבידי קצת, בעייתי מבחינת לוגיסטית (מי ימשיך למחוק תגובות ספאם במשך שנים, לדוגמה? זה לא בדיוק כמו הנחת זר על קבר פעם בשנה), אבל מעניין.
נראה לי שצוואתי אפקיד פשוט דיסקון עם קובץ ועליו ססמאת מפתח שתפתח בכל מקרה את המחשב שלי. צריך לראות איך עושים את זה טכנית. או אפילו לסדר שחשבון המייל שלי, אם לא אשלח 30 ימים מייל ממנו, ישלח אוטומאטית הודעה שאני מת למי מקרוביי, ואת הססמא שלי. משם והלאה הכל קל. צריך לחשוב על זה. אני באמת מקווה שאני לא אמות לפני שזה יפתר.
אני כבר מדמיין את מגוון הסיטואציות שיכולות לגרום לכך שבעוד אתה יושב באיזה פינה באיזה הודו-סין, לצורך העניין, בעוד קרוביך ואהוביך מקבלים אי מייל שמודיע על מותך המצער בטרם עת.
משעשע, אם כי לא נראה לי שזה יקרה. המייל לא צריך לומר להם שאני מת, אלא רק את הססמאות גישה.
האמת שזה יכול להיות רעיון ליופי של סטארטאפ – ביטוח לרשת – תמורת פוליסה חודשית שתשולם במשך כל ימי חייך, החברה תדאג לאיחסון וטיפול בשרת שלך למשך תקופה שתוגדר מראש כולל העברת הראשות מתאימות למי ממקורביך על פי בחירתך.
רק צריך שתוכל לסמוך על האנשים שאתה נותן להם את היכולת להיות מעודכנים תמיד, גם כשאתה מחליף ססמא. אני לא יודע על מי אתה היית סומך, והאם אתה מאמין שהם יכולים לנהל מאגר מידע מוגן מספיק אף על פי שיש להם, נניח, ססמאות של חצי מיליון דומיינים, חשבונות מייל וכו',.
אין עם זה שום בעיה, זה פשוט כבר עוד סטארטאפ :-)
יש כבר שירות כזה. הנושא היה בעיתונים בארץ לפני כשנה. רגע, מחפש את הכתובת… (כעבור 3 דקות:)
יש כמה שירותים לאחר המוות, וזה אחד מהם.
הנה קישור שמדבר על הבעיה בכללותה.
כמה שהיונתן הזה מוכשר :).
בהחלט נראה לי שבצוואה תכניס את הסיסמה, ותבקש מהאהוביך שיעדכנו אותו. אבל אתה פה, אז חייה את הרגע ותן לנו להמשיך ולהנות מהכתיבה שלך.
ברמה האישית יש פה משהו מאוד מעוות..
מה שמטריד אותך זה מה יקרה לבלוג אם תמות ולא מה יקרה לאהוביך ואלה שתלויים בך אם חס וחלילה יקרה משהו. אתה גם מבקש להטיל עליהם אחריות לכל השטות הזאת בנוסף לכאב.
ההתמכרות הזאת לאינטרנט מפחידה אותי. קודם זה נהיה חלק בלתי נפרד מהחיים ועכשיו גם מהמוות?
מה היית עושה בחודש\שנה בלי אינטרנט? מעניין אם בכלל היית חושב על לקבל אתגר שכזה שלא לדבר על לעשות אותו.
אבל אולי אני מגזימה. אולי לא הבנתי (שוב?). ברמה הכללית.. איך משאירים חותם דרך האינטרנט?
בשביל להשאר בתודעה הציבורית אתה צריך לייצר משהו שהציבור צריך, להשפיע על מספיק אנשים שיזכרו אותך. כך או כך אפשר לעשות את זה באמצעות האינטרנט. אבל השורה התחתונה היא שמה שישאר יהיה הרעיון, או הזיכרון ממה שעשית לא הבלוג עצמו.
לדעתי זה גם צריך להיות ככה..
אין טעם בלשמור בלוגים כמו שאין טעם בלשמור טיפות גשם פשוט נזכור שהיה רטוב ונתכונן לחורף הבא.
האמת היא שגם אני חושב על זה לפעמים.
איה, הנקודה היא שהמפעלים שאנחנו מקימים בחיים נשארים הרבה אחרינו בחלק מהמקרים.
ארכיטקט שבנה גשר יודע שהוא יהיה שם אחריו, אולי מאות שנים.
אני מבין לגמרי את הדאגה של יהונתן – האתרים שלנו הם הגשר של הארכיטקט.
הוא לא היה רוצה שברגע שהוא מת יבנו גשר חדש ושלו יתפורר בחוסר שימוש.
איה – ניסיתי. לא כזה קשה כמו שאומרים, אבל תלוי אם באמת יש לך מה לעשות כל הזמן הזה.
אבל כן, יש בזה משהו.
הדבר האחרון שתעשה יהיה לגבות את כל הבלוג לקובץ PDF שתוכל להכניס לארכיב מוסדי כל שהוא (יש כאן מספיק דברים משפטיים שבאוניברסיטה שבה אתה עושה תואר יסכימו לאחסן את זה)הבעיה שלך היא ריבוי הבלוגים שלך :-)