במסגרת "שימוש הוגן", אני מנסה באמצעות פסטיש שלא מפר זכויות יוצרים להביא Snippets של שירים שיתארו את הכאב שיש בטנטון. העניין הוא אחר; בכלל שונה לגמרי. סיפור אמיתי, אגב…

הלילה לא, הלילה לא אשכב לישון. כמו אתמול, כמו שלשום; זה בא פתאום בשעה שלא לילה לא יום. רעש לבן. מטפטף בתוך האוזניים, מנגן כל הזמן. אבל זה לא עוזר. השקט חודר לי את האזנים ומנסר לי את הלילה. אני לא מצליח להרדם בכלל. אני מרגיש כמו יצור קפקאי. אתמול נרדמתי לראשונה מעט אחר חצות, כמעט כמו בצהרי היום, רק בלילה. בשלוש ושבע עשרה דקות יקצתי לראשונה. הזמזום, כמו מסור שלא עובר, כמו סיבה לחיות, נותר שם.

שלושה שוטים של זוברובקה. כשבעים סמ"ק של אלכוהול נקי, שאסור לי לקחת עם הסטרואידים שאני צריך לקחת. אלכוהול אמור להפיל אותי, אבל הוא לא מצליח. אני נשכב במיטה חסר מעש, חסר חיים. צופה בשיר טורקי שלכאורה אמור להיות קאלט, והשעה? כמעט ארבע בבוקר. בשבע אני צריך לקום. האם זה יועיל?

קם בבוקר, שבע חמישים ושתיים – השעון לא צפצף, או שכן והראש שלי לא הבין אותו? האם הכל עדיין שם? לרגע אני לא שומע כלום, כאילו הזמזום נדם, כאילו אני חזרתי לעצמי, והנה זה חוזר. ברור שזה בתוך הראש שלי, ולא בחוץ. ברור שזה רק אני. מים חמים במקלחת והנה אני כבר עוטה חליפה ומגיע לכנס.

ארבעה אספרסואים, זה חייב להיות בריא. אם זה לא היה בריא זה לא היה כל כך טוב. אני שח עם עורכי דין עמיתים לתחום, כשכולם לבושים באותם חליפות ודוברים אותו ז'רגון. רק שטרית עומד שם, כנביא זעם מינורי, ומספר על נבואת זעם – על מדינה בה בעלי ההון לא מכתיבים את שיח החוק. ואני תוהה, האם אכן אני הוזה, או שמא השתנה הדיאלקט?

אני מגיע לצהרים בטראומה. המום מקפאין ומשותק מחוסר סוכר. הזיות כאלו לא היו לי מעולם. לא, אנ'לא יכול לעלות
אנ'לא יכול לעלות על הגל. אולי אני אוכל משהו? אולי אני אצליח להכניס משהו לפה. רק עוד רד-בול אחד, כבר זה לא ישנה אחרי ארבעה אספרסואים, לא? ואז? אז עוד כוס אספרסו כפול, זה יחזיק אותך ער, אתה הרי לא באמת יכול לשון, לא?

למרות הכל, עדיין מקווה שמה שהיה בעצם לא נגמר, ומי אני, כשהגוף באדמה נשאר. יוצא להרצליה ברכב, אני לא באמת מאמין שאני נוהג, אני לא מאמין שאני נותן לעצמי לעשות את זה. אבל אני אומר לעצמי, רק עוד מעט, עוד קצת לסחוב. עוד אספרסו כפול עם כוס סודה, לא יותר מדי, זה רק בשביל להחזיק את הכתבה שאתה צריך להגיש לעידוק, ברור שיסלחו לך אם לא תכין אותה בזמן, אבל זה לא משנה בכלל. אתה יודע שאתה רוצה את זה. אתה יושב ומסיים גם את מערך השיעור ליום חמישי, כי בלי זה אתה לא תסתדר בכל מקרה. אתה כבר לא מפוקס, לא מבין איך אתה כותב ומה כתבת, משתדל שלא לקרוא בכלל, רק לכתוב ולדבר – לדבר כמה שיותר מהר, וכמה שיותר מבולבל.

הם מגיעים, האנשים לפגישה שלך, ואתה יודע שאתה חייב לסיים את זה לפני שאתה מתעלף, אם לא תעשה את זה אתה עלול להסתחרר ולמות, זה לא יגמר טוב, אולי? אתה מזמין עוד אספרסו כפול. במזל המלצר טועה ומביא "רק" קצר. אתה יודע שזה לא כזה נורא. אתה מעביר את הפגישה בניחותא ומספר את סיפור הטנטון בפעם החמישית, אם לא יותר, היום. ואז היא מתקשרת.

היא בבינתחומי, ואתה בכל מקרה קופץ. ולא ראית אותה ממש הרבה זמן. אתה מגיע למגרש החניה רק כדי להגיד לה שלום. השעה שלוש וארבעים ואתה צריך להיות בחמש ב"פתח תקווה" (לא באמת, אלא ב"קריית אריה"). אתה יושב איתה וקונה פסק-זמן, מהדורה מיוחדת, כזה עם חמאת בוטנים. אולי הסוכר יצליח להוציא משהו מהמערכת ותוכל לחשוב ישר.

אתה שואל אותה אם תתראו בערב, והיא עונה שאין לה כח לסוע לביתה ואז לשוב, ואתה מציע באלגנטיות שהיא תצטרף לפגישה, ואז תלכו לסושי. אתה באמת צריך את זה, זה יהיה משהו מיוחד. היא באה איתך. אתם מגיעים לפגישה, ואתה מנסה ככל יכולתך לדבר מהר – כל כך מהר ומובן כדי לגמור את זה.

אתה מסיים את הפגישה, ואתם הולכים לשחק פול. אולי אחרי שנה שלא שיחקת. אתה מפסיד בלי כבוד, מפסיד בקושי. אתה יושב איתה ומדבר על הכל, על סקס, על החיים ועל הכאב. ואתה מבין באמת, שאולי טוב לך לחלוק איתה את כל הדברים האלו כי היא אחת הידידות הטובות ביותר שלך. אתם מגיעים לבר, ליום ההולדת, כמובן בדיוק בזמן. אבל מי מגיע בזמן? כולם מאחרים. אז אתה קופץ לפיצה, אולי זה יפצה על ההרגשה הנוראית שלך.

אתם יוצאים מהפיצה ואתה רואה כבר מטושטש, אולי זה יעבור בקרוב, אחרי הכאב. אבל אתה מזהה צללית מוכרת. אתה יודע שזו היא מההעבר, ואתה מחכה שהיא תחצה את הכביש. נכנסים לבר, כולם יושבים יחד, אתה יודע שעוד מעט הכל נגמר, עוד מעט תוכל לחזור הביתה ולשבת במיטה בשקט.

אתה נוסע חזרה להרצליה לקחת אותה לאוטו שלה, כי השארתם אותו שם. ואז, לא יותר מ5 דקות נסיעה עד תל-אביב. או כך חשבת.

אז הם סגרו לך את המחלף, וכשאתה יורד בבא אחריו אתה רואה שגם הכניסה לרחוב שלך סגור. מה אתה עושה? אתה פונה ימינה בתחנה המרכזית, ומקווה לטוב. ממשיך את רחוב לבנדה עד שהוא מתחבר עם לה-גרדיה. אבל המחלף סגור, ואי אפשר לעשות פרסה ולהגיע הביתה. אז מה תעשה? פניית פרסה אסורה? האם חייך כל כך בעייתיים?? האם תפנה איפה שאסור? לא יודע כבר.

אתה רק חייב להגיע הביתה ולגמור עם זה כבר. אם לא תגמור אם זה אז תגמור עם עצמך.

והטנטון עדיין כאן. לא עובר.

Technorati Tags: Tinnitus, Pain, Reflex, Love, Life, Tel-Aviv, Tel Aviv, Bar, Drive, Coffee