האדם, מסתבר, הוא הכשל המוחלט. הוא פיתח את החזון, את הטכנולוגיה, את הידע והאנציקלופדיה. הוא דאג לתת לעצמו את כל הכלים על מנת לאפשר לו חיים מושלמים, הוא חזה את העתיד וקנה לעצמו ביטוח חיים, אבל הוא כושל בלשונו. הלשון מייצגת את הכשל יותר מכל. האדם מוותר, כיוון שיודע ובוטח בטכנולוגיה, על כל שיקול דעתו, על חייו ועל ההזדמנויות. האדם בוחר לטעות, כי זה אנושי. האדם בוחר להשלים עם אותה טעות כדי לאפשר לעצמו את אותו המרווח בו הוא יוכל לקיים את "החיים", שהרי אין "חיים" ללא עניין אמיתי, לא?

הטעויות הן מה שמאפשר כלכלה קיימת – אם כולם היו זהירים ומקיימים מין בטוח (נניח, וזו רק דוגמא אחת לפזיזות האדם), לא היו מחלות מין ולא היתה תעשיית תרופות משגשגת סביבן; מין בטוח היה מונע גם תעשיית הפלות, וארגוני לובי פוליטי בעד ונגד אותן הפלות. מין בטוח גם היה מונע את העלות הכלכלית של הריונות לא רצויים ושל שירותי רווחה שהולכים לטמיון (והאם לא יותר זול למנוע את הטעות). ובכל זאת, אנשים בוחרים לקיים מין לא בטוח, בחירה רציונאלית.

אז האם אנחנו מוכנים לשלם את מחיר הטעות או שמא אנחנו רוצים לשלם אותה? האם היה טעם לחיים ללא טעות?

נניח שלא היה ניתן לטעות כלל, שכל המהלכים היו מושלמים, שכל המחוות היו רצוניות, שכל החלטה היתה רציונאלית וקרה, האם זה היה משנה את כל מה שאנחנו מכירים בנוגע לחיים האלו? נניח שלא היו מחלות, שלא היו סיכונים בחיים – למה היינו צריכים לחיות בכלל? למה היית קם בבוקר אם לא כדי להעביר את החיים האלו, והאם הכל היה נראה אותו הדבר? האם הטכנולוגיה היתה ממשיכה לדחוף קדימה? ככל הנראה לא. הסיכון והפחד מהמוות הוא מניע אנושי. אנחנו יודעים שנמות מתישהוא ואנחנו יודעים שאותו מוות הוא בלתי נמנע.

הונאות וירטואליות וזליגת מידע מארגונים הם ככל הנראה שני האיומים החשים שנוצרו בעקבות כלכלת האינטרנט. שניהם מבוססים לא על הכשלים הטכנולוגים אלא דווקא על כשל האדם – על תמימותו והתפתותו להונאות אפשריות. הצעות שנראות לנו לגיטימיות מראות את פזיזותנו ככל הנוגע לכספנו בעת משבר. נשלחת לנו הודעה המצביעה על סכנה מיידית – כמו שיחת טלפון שתזהיר אותנו כי ביתנו עולה באש, אנו מוכנים להכנע לאותן הונאות וירטואליות כיוון שאנו מפחדים מהסכנה.

לאותן הונאות יש מחיר כבד – יש המעריכים כי מדובר במאות מיליוני דולרים בשנה, ויש המעריכים כי מדובר במיליארדים. לכן, היכן שיש כשל, כמו מין לא מוגן, יש פתרון. תעשיות שלמות קמות על מנת 'להגן' על אותם אנשים מהסכנה הגדולה באמת. אבל האם זהו הפתרון הנכון? האם חיים בצורה כזו, של טלאי אחר טלאי להתגבר על טבע האדם ולתקן את טעויותיו שיבואו בהכרח בצורה אחרת, היא הדרך הנכונה?

אין הבדל רב בין הונאות מקוונות למין לא בטוח; את שניהם מבצע אדם לא בגלל רצון להפסיד את כספו וחייו, ולא בגלל שהוא אינו מודע לסיכונים הרבים הגלומים במעשה. בשניהם הוא מבצע מעשה פזיז ולא זהיר, תוך שהוא אדיש לסכנה. אין יכולת לחנך את טבע האדם שלא לעשות כן – טבע האדם רע מנעוריו ויוותר כזה; הוא לא יהיה מוכן לחינוך ולשינוי של העדפותיו בשביל מטרה גדולה יותר.

לכן מתפתחות במקביל שתי מגמות כיום בטכנולוגיה – הראשונה היא של תעשייתיות של האמנות – אותה דרישה לצריכה מיידית ולסיפו בלי הנזקים מובילה להזניה של איכות האמנות על חשבון הכמות והזמינות. בצדק דויד פרץ מציין כי הירידה באיכות השמע ובאיכות המוזיקה היא הזניה עצמית (גם בנענע); אבל לא רק הזניה של האיכות מבחינת אודיופיליה, אלא גם הזניה של האיכות מבחינת איכות היצירה ליוותה את אותה המהפכה.

המילים תעשיית המוזיקה (תגגלו, זה כדאי לראות מה התוצאות הראשונות…) מציגים את ההזניה בפני עצמה, המוזיקה עצמה מתועשת – נכתבת כמוצר, ולא כאמנות. ומוצר, כמו מוצר, נועד לחיקוי ופתוח לתחרות חופשית. לכן, אין כל הבדל בין חפיסת מסטיק, שמיוצרת בתהליך תעשייתי ומעובד על מנת למקסם את רווחי היצרן לבין שיר שמופק לעיפה באולפן – שניהם מקבלים את האלמנטים התעשייתיים, את העיבוד, את החסר ברגש, את ההפסד של החברה.

האדם מוכן לקבל את תחליף האמנות התעשייתי כי הוא מעוניין בסיפוק זמני, בטעות. כמו מזון מהיר – שאינו תחליף אמיתי למזון אלא תחליף לסיפוקים שמזון מביא, כך מגיעה המוזיקה – כטעות אנושית ותעשייתית.

מדי פעם אנחנו מנסים להכניס רוח לחיים, אבל גם זו לעיתים מזוייפת. את אותה רוח מחליפים מוצרים תעשייתיים של תעשיית השאנטי והרוחניות, ואפילו נוצרים מוצרים תעשייתיים שלמים שנועדו להחליף את הרגש. ואני שואל, האם זהו באמת טעם החיים?

Technorati Tags: Life, Wonder, New Age, File Sharing, CD, MP3, Mistake, Human, Hero