לפעמים, אבל רק לפעמים, נאמנות למדינה מתבטאת בצורה שדורשת אי ציות לחוק. באחד הפרקים של פיוצ'רמה שורפים את דגל המדינה כדי להציל את העולם – המסקנה שלו היא כי לפעמים דרושה אי נאמנות לחוק וזעזוע חברתי על מנת להגן על מבנה החברה. באותו הפרק דר' זוידברג מואשם בשריפת הדגל והחברה מבינה כי שגתה בשליחתו למאסר רק אחרי שנדרשת שריפת דגל בכדי לשרוף את האויב שנשלח מחול ולהציל את כדור הארץ.

לאותה המסקנה ניתן להגיע כשקוראים את דבריו של אביגדור ליברמן שנאמרו היום ב"פורום סבן" דווקא ביום זכויות האדם הבינלאומי אירוני שאוגוסטו פינושה מצא את מותו ושליברמן מתבטא כפי שהוא מתבטא.

היום, חמישים ושמונה שנים לאחר קבלת האכרזה האוניברסלית על זכויות האדם עדיין יש אנשים שלא זכאים לזכויות אלו, חרף הנסיונות של קהילית האומות לשנות את המצב. אכרזת זכויות האדם באה לאחר טרגדיה איומה – אותה תופת בה נספו מיליוני בני אדם, ובאה להבהיר כי אין להבדיל בין דם לדם, גזע לגזע ולאום ללאום, אותה אכרזה שקובעת כי "כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם" עדיין מקיימת עולם בו נשים נסחרות, אנשי דת מושתקים ופעילי זכויות אדם נרדפים מדי יום ביומו.

הצהרתו של ליברמן לא יכלה לבוא ביום יותר סימבולי. אנו חיים בתקופה בה זכויות האדם שלנו הופכות להיות משהו משני, במקום אמצעים לקידום חירות הפרט ולהגן על האדם מעריצות שלטונית אנחנו חשופים ל"זכות הקבוצה לבטחון" שבאה בצורה מתמדת על חשבון אותן זכויות. הצעות חוק לקוניות ושרירותיות כמו הצעת החוק של יורם מרציאנו על "עוצר" לבני 18 ומטה אחרי חצות רק מדגימה את מה שתומר ליכטש כה הטיב לספר: העולם פוחד מהנפלאות של השחרור העצמי בגלל מספר כשלים.

את המעשה הטוב שלי היום (ראשון) עשיתי בעקיפין בשבוע שעבר. ליאת, אחת מתלמידותי, נגשה אלי היום וסיפרה לי כי קיבלה, לראשונה בחייה, ציון של מאה בבוחן באזרחות. בשבוע שעבר ישבתי עמה להסביר לה את מושג ה"זכות" – הסבר שדרוש לדעתי לכל תלמיד בכיתה א', הסבר על מדוע בצידה השני של כל זכות יש חובה ומדוע כל זכויות האדם משלימות זו את זו ומתנגשות זו בזו.

דווקא ביום זכויות האדם ראוי להבין כי צריך להקנות חינוך לזכויות, אולם מערכת היררכית שמנסה לשלול את אותן זכויות בצורה מתמדת אין מקום ללמד את התלמידים כי אסור להכותם.