משה פייגלין (שוב) בטור נהדר על תרומת איברים, מחמיץ את העיקר. פייגלין טוען שחוק שיחייב את האזרחים לתרומת איברים רק מציג שוב ושוב שהמדינה תופסת את אזרחיה כרכוש שלה, ומביא דוגמא נהדרת:

"ביהדות, עבד המתאהב באדונו ומסרב להשתחרר זוכה לטיפול משפיל המדגיש את העובדה שאיש זה, שוויתר מרצונו על חירותו, איבד למעשה צלם אנוש. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא חירותנו. איננו שייכים לשום אדון, אפילו לא למדינה."

אולם, הבעיה עם הטיעון של פייגלין היא שוב אותה בעיה שהצגתי בדיון על כללי המחדל בזכויות יוצרים. הרעיון הוא שתרומת איברים היא פעולה שמקדמת את האינטרס הכללי, על ידי כך שהיא נוטלת משאב שלא בשימוש על ידי פרט אחד ומעבירה אותו לאחר שזקוק לה יותר מכל, זו חלוקה מחדש של העושר בכל מובן שהוא. כמו בזכויות יוצרים, גם בתרומת איברים, בצורה מעוותת למדי, השימוש של הפרט המקבל אינו בא על חשבון השימוש שנעשה בעבר ברכוש.

כמו בזכויות יוצרים, גם כאן אני מאמין שלכל אדם יש את הזכות לבחור מה יתרחש עם גופו. כלומר – ירצה לתרום יתרום, לא ירצה לתרום, לא יתרום. אולם, כאן בעצם יש שתי אפשרויות: הראשונה היא של כלל מחדל של Opt-in והשניה של כלל Opt-Out. אני לא אכנס לויכוח הנוראי על אכיפת התנאים ועל הסיכוי להשתלה של איבר ומה דרוש כדי שהנ"ל יתקיים, אבל אני כן רוצה לדון בהבדלים בין השניים:

הסדר מחדל של אי תרומה קובע שכל מי שמעוניין לתרום צריך לבצע פעולה אקטיבית על מנת להעביר את הקניין בגופו. אותה פעולה אקטיבית מעורבת בעלויות עסקה ובהשלכות כלכליות – על אדם לגשת ולמלא טפסים, על אד"י לפרסם את קיומם ולאזרח אין, בפועל, כל תמריץ לעשות זאת. מדובר בפעולה אלטרואיסטית שלא מועילה לאזרח הפרטי בכלום (אלא לציבור).

מצד שני, הסדר מחדל שפוגע בפרט, כמו ההסדר המוצע בהצעת החוק עליה מדבר פייגלין, אינו טוב לכל האזרחים. לכן, אזרח שמעוניין לצאת מההסדר נדרש לפעולה אקטיבית. לאותה פעולה אקטיבית יש עלויות עסקה רבות, בין היתר עלות אשמה חברתית וקלון (וכי מדוע יצאת מההסדר?) וכן עלות מילוי הטפסים (זמן) ועל כן סביר להניח כי מי שאדיש לעסקה ישאר בהסדר התרומה במקום בהסדר השני.

אם כן, ובהעדר תמריץ קיים לתרומה, אין לאדם הפרטי כל אינטרס לתרום את איבריו. אולם, רבים מעוניינים לעשות זאת למען "טובת הכלל", אותו אינטרס שהוא האינטרס של כלל הפרטים יחד, ולא כל האינטרסים של כל הפרטים. הם מעוניינים לעשות כן כיוון שבהתקיים מצב בו X% מעבירים את איבריהם (או לפחות מביעים את רצונם לעשות כן) אזי באם יתרחש להם מקרה מסוים, איברים לתרומה ימצאו להם.

אותו אינטרס הוא אינטרס מדינתי, כמו הפגיעה בקניין למען מסים שמממנים את מערכת הבריאות, ועל כן למדינה יש את הזכות להתערב ולשנות את החקיקה.

מסכים אני עם טיעוניו של פייגלין (שוב, בצורה מוזרה) שלאדם זכות מוחלטת על גופו ושאין לפגוע בזכות זו. אולם, אם נקח לדוגמא את "דמי האבטחה" שנגבים מאיתנו במסעדות, ברשות כמובן, נבין מה מטרת ההסדר: מטרת ההסדר היא בפועל להגיע למצב בו הרוב הגדול יבחר לתרום את איבריו. מצב בו חיי אדם פיזיים ינצלו. הסדר לא יעיל, כלומר הסדר הפוגע בזכויות הפרט, הוא הסדר שדורש עלויות לשנות אותו, ומחייב את הפרטים לבחון את עמדותיהם. זה ההסדר המחייב בקשה לא לתרום.

אנו מדברים על איזון חוקתי בין זכות האדם לגופו (לאחר מותו, כמובן) לבין זכותו של אחר לחיים. במקרה כזה, בו אדם אחד מת, וניתן לעשות שימוש באיבריו, מטעמי פיקוח נפש, ראוי לקחת את איבריו ולהשתיל באדם אחר. כל תמריץ לפרט שינתן ויאפשר לעשות כן הינו מבורך.

אולם, קשה לי שלא להסכים עם פייגלין. ברור לי שלמען אינטרס כללי יש לפעול ולשנות חקיקה, אך הפעם לא מדובר באינטרס כלכלי – פגיעה בקניין של אדם, אלא פגיעה בגופו עצמו. לי, בתור אדם חילוני, קשה להאמין שיש שימוש בגופו של אדם לאחר מותו, אולם גם אם אני מאמין בכך, עדיין יש לי את הצורך לכבד את אלו שכן. לכן, מטעמי הומניות הייתי אומר שחוק שמיועד פסיכולוגית לשנות את התודעה אינו ראוי, ויש לעשות את ההסדר הנ"ל בצורה חינוכית ולא בצורה חקיקתית.

Technorati Tags: Organ donation, health, copyright, law