על זכויות יוצרים ותרומת איברים

משה פייגלין (שוב) בטור נהדר על תרומת איברים, מחמיץ את העיקר. פייגלין טוען שחוק שיחייב את האזרחים לתרומת איברים רק מציג שוב ושוב שהמדינה תופסת את אזרחיה כרכוש שלה, ומביא דוגמא נהדרת:

"ביהדות, עבד המתאהב באדונו ומסרב להשתחרר זוכה לטיפול משפיל המדגיש את העובדה שאיש זה, שוויתר מרצונו על חירותו, איבד למעשה צלם אנוש. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא חירותנו. איננו שייכים לשום אדון, אפילו לא למדינה."

אולם, הבעיה עם הטיעון של פייגלין היא שוב אותה בעיה שהצגתי בדיון על כללי המחדל בזכויות יוצרים. הרעיון הוא שתרומת איברים היא פעולה שמקדמת את האינטרס הכללי, על ידי כך שהיא נוטלת משאב שלא בשימוש על ידי פרט אחד ומעבירה אותו לאחר שזקוק לה יותר מכל, זו חלוקה מחדש של העושר בכל מובן שהוא. כמו בזכויות יוצרים, גם בתרומת איברים, בצורה מעוותת למדי, השימוש של הפרט המקבל אינו בא על חשבון השימוש שנעשה בעבר ברכוש.

כמו בזכויות יוצרים, גם כאן אני מאמין שלכל אדם יש את הזכות לבחור מה יתרחש עם גופו. כלומר – ירצה לתרום יתרום, לא ירצה לתרום, לא יתרום. אולם, כאן בעצם יש שתי אפשרויות: הראשונה היא של כלל מחדל של Opt-in והשניה של כלל Opt-Out. אני לא אכנס לויכוח הנוראי על אכיפת התנאים ועל הסיכוי להשתלה של איבר ומה דרוש כדי שהנ"ל יתקיים, אבל אני כן רוצה לדון בהבדלים בין השניים:

הסדר מחדל של אי תרומה קובע שכל מי שמעוניין לתרום צריך לבצע פעולה אקטיבית על מנת להעביר את הקניין בגופו. אותה פעולה אקטיבית מעורבת בעלויות עסקה ובהשלכות כלכליות – על אדם לגשת ולמלא טפסים, על אד"י לפרסם את קיומם ולאזרח אין, בפועל, כל תמריץ לעשות זאת. מדובר בפעולה אלטרואיסטית שלא מועילה לאזרח הפרטי בכלום (אלא לציבור).

מצד שני, הסדר מחדל שפוגע בפרט, כמו ההסדר המוצע בהצעת החוק עליה מדבר פייגלין, אינו טוב לכל האזרחים. לכן, אזרח שמעוניין לצאת מההסדר נדרש לפעולה אקטיבית. לאותה פעולה אקטיבית יש עלויות עסקה רבות, בין היתר עלות אשמה חברתית וקלון (וכי מדוע יצאת מההסדר?) וכן עלות מילוי הטפסים (זמן) ועל כן סביר להניח כי מי שאדיש לעסקה ישאר בהסדר התרומה במקום בהסדר השני.

אם כן, ובהעדר תמריץ קיים לתרומה, אין לאדם הפרטי כל אינטרס לתרום את איבריו. אולם, רבים מעוניינים לעשות זאת למען "טובת הכלל", אותו אינטרס שהוא האינטרס של כלל הפרטים יחד, ולא כל האינטרסים של כל הפרטים. הם מעוניינים לעשות כן כיוון שבהתקיים מצב בו X% מעבירים את איבריהם (או לפחות מביעים את רצונם לעשות כן) אזי באם יתרחש להם מקרה מסוים, איברים לתרומה ימצאו להם.

אותו אינטרס הוא אינטרס מדינתי, כמו הפגיעה בקניין למען מסים שמממנים את מערכת הבריאות, ועל כן למדינה יש את הזכות להתערב ולשנות את החקיקה.

מסכים אני עם טיעוניו של פייגלין (שוב, בצורה מוזרה) שלאדם זכות מוחלטת על גופו ושאין לפגוע בזכות זו. אולם, אם נקח לדוגמא את "דמי האבטחה" שנגבים מאיתנו במסעדות, ברשות כמובן, נבין מה מטרת ההסדר: מטרת ההסדר היא בפועל להגיע למצב בו הרוב הגדול יבחר לתרום את איבריו. מצב בו חיי אדם פיזיים ינצלו. הסדר לא יעיל, כלומר הסדר הפוגע בזכויות הפרט, הוא הסדר שדורש עלויות לשנות אותו, ומחייב את הפרטים לבחון את עמדותיהם. זה ההסדר המחייב בקשה לא לתרום.

אנו מדברים על איזון חוקתי בין זכות האדם לגופו (לאחר מותו, כמובן) לבין זכותו של אחר לחיים. במקרה כזה, בו אדם אחד מת, וניתן לעשות שימוש באיבריו, מטעמי פיקוח נפש, ראוי לקחת את איבריו ולהשתיל באדם אחר. כל תמריץ לפרט שינתן ויאפשר לעשות כן הינו מבורך.

אולם, קשה לי שלא להסכים עם פייגלין. ברור לי שלמען אינטרס כללי יש לפעול ולשנות חקיקה, אך הפעם לא מדובר באינטרס כלכלי – פגיעה בקניין של אדם, אלא פגיעה בגופו עצמו. לי, בתור אדם חילוני, קשה להאמין שיש שימוש בגופו של אדם לאחר מותו, אולם גם אם אני מאמין בכך, עדיין יש לי את הצורך לכבד את אלו שכן. לכן, מטעמי הומניות הייתי אומר שחוק שמיועד פסיכולוגית לשנות את התודעה אינו ראוי, ויש לעשות את ההסדר הנ"ל בצורה חינוכית ולא בצורה חקיקתית.

Technorati Tags: , , ,

נושאים: חוק   תגיות:

12 תגובות ל-“על זכויות יוצרים ותרומת איברים

  1. השאלה שלי היא אחרת: מדוע, בעצם, להרחיב את זכות הקניין של אדם על גופו לאחר מותו? קשה לי לראות מדוע זכותו של אדם לקבוע מה יעשה בגופתו לאחר מותו גוברת על זכותו של אחר לחיים. למעשה, מבחינתי המצב הרצוי הוא שמכל אחד ילקחו איברים לאחר מותו, ללא אפשרות להמנע מכך (אם כי גם שיטת ה-opt-out היא צעד סביר, או לפחות ריאלי יותר).

  2. ירון, כמו שלא תסכים שיתעללו בגופות וישחיטו מצבות.

    יהונתן, אני חושבת שזה טיפה קטנוני להעדיף את "זכות האזרח לא להרים טלפון" על פני תרומת איברים מצילת חיים.

  3. ירון,
    אין סיבה להרחיב את זכויות הקניין של אדם על גופו, אבל בסך הכל מדובר באותה זכות כמו הזכות לצוואה. אפשר לקבוע כי כל קניין שהיה לאדם יולאם לאחר מותו בסך הכל, אין הרבה הבדל בין זה לתרומת איברים, לא?

    פלי,
    אני לא מעדיף את הזכות "לא להרים טלפון" אלא אני חושב שזה בעייתי במקצת לקיים הסדר כזה שפוגע בזכויות אזרח.

  4. זה כל מה שאני אומרת, יהונתן, שזה "בעייתי במקצת". כל כך במקצת, שלא שווה להתייחס לזה אפילו, לאור התועלת המושגת. לא?

  5. ממש לא.
    מי את לקבוע שדווקא ראוי לשנות את נפש האדם ולחנך אותו ל"נתינה" ולחלוקת העושר שלו?

  6. אמרתי משהו על חינוך? אני מדברת פה על כפייה פאר-אקסלאנס! אתה נותן כי המדינה אומרת לך לתת, אם זה מיסים, שירות צבאי, whatever, ועד שרוצים "לגזול" מאיתנו משהו שמבטיח יעילות של 100% (בניגוד למיסים שמתבזבזים למשל)ושנועד לשרת מטרה שאין עליונה ממנה, אתה רוצה לסכל את זה על ידי התפלצפות מיותרת ולא קשורה למציאות? על מה ולמה?!

  7. למיטב ידיעתי, אסור בתכלית איסור להשחית מטבעות ושטרות כסף — אפילו אם בזעת אפך הרווחת את הכסף הזה. למה? כי לא ייתכן שמישהו יצבור עוד ועוד כסף ו"יעלים" אותו, רק כדי שלאחרים לא יוותר דבר. באופן דומה, אני לא רואה שום סיבה להרשות למישהו לזרוק לפח איברים מצילי-חיים רק כי מתחשק לו.

  8. ירון,
    לגבי השחתת מטבעות – אסור להשחית, אבל מותר לשים אותם בצד. מטבעות נתפסים כרכוש ממשלתי, אסור להשחית, אבל אין חובה לסחור – אותו דבר לגבי איברים.

  9. אבל קבורת איברים (או שריפתם, וכו') היא השחתה. כמובן, אף אחד לא מאלץ אותך לתרום כלייה מדי פעם בפעם כדי להמריץ את סחר האיברים. אבל באופן כללי, אני מאוד מתנגד לקונספט של בעלות של מתים. בעוד שעבור רכוש סביר לטעון שליורשים היו זכויות מוסריות כלשהן עליו במהלך חייו של המנוח, אותה מסקנה לא תקפה לגבי איברים מפני שליורשים אין שום שימוש בהם, וחוסר שימוש שקול להשחתה, במקרה זה.
    מעבר לכך, אני חושב שהזכות של אדם לתת לגופו להרקב לאחר מותו בעוד שאיבריו היו יכולים להציל את חייהם של אחרים היא בכלל לא אינטרינזית, ואני לא רואה איך אפשר להצדיק אותה.

    [אתה ודאי יודע יותר ממני, אז אשאל אותך: ייתכן שמישהו יצווה שלאחר מותו כל רכושו יושמד, ולא יעבור לידי היורשים הטבעיים? אם כן, האם המדינה גובה מס עזבון על הרכוש המושמד?]

  10. פינגבאק שווה קריאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *