(cc) emdot

זהירות: פוסט ארוך מאוד בלי פואנטה מאז שחר האנושות המטרה האמיתית של המדע היתה להגיע לחקר האמת, לא בכדי חרטה (ולא חרתה) אוניברסיטת הרווארד על סמלה את המילטה Veritas. יש שיגרסו שמטרת האדם היא לקדם את האנושות, או אפילו להכחיד מתוך האנושות את היחידות שאינן ראויות להמשך, אולם אני ורבים לפני טוענים כי המטרה האמיתית של המדע היא להגיע לאמת המוחלטת. הרעיון הוא שהאמת עצמה מזככת, היא מנקה את הצביעות, את הדעה הקדומה ואת הטעויות, ובאמצעות האמת ניתן להביא לתוצאות יותר חשובות.

כאשר אלברט אינשטיין הגה את תורת היחסות הכללית הוא הקדיש חלק ניכר לנושא מהירות האור. לטענתו ודעתו, האור לא יכול לעבור מהר יותר מאשר 299,792,458 מטרים בשניה. אינשטיין ככל הנראה לא טעה כשחישב מהירות זו, אולם הוא גם לא ידע כי ניתן לטייל במהירות איטית מזו. אותו אינשטיין כנראה היה מופתע למראה מחקרה של לנה האו, פרופ' מהרווארד, שהצליחה להביא את האור למהירות אפסית באמצעות הקפאת גזי סודים ולייזר אל טמפרטורה של שבריר המעלה מעל האפס המוחלט.

באמצעות אותה האמת של אלברט אינשטיין ניתן היה להגיע למדע, היתה הנחה אמיתית שבאמצעות הודאות באמיתות של האמירה ניתן להסתמך עליה בבניית אמיתות חדשות. אותה אמת היא המטרה של האקדמיה ומטרה זו חייבת להיות מקודמת באמצעים מסוימים. בחודשים האחרונים מתרחש מאבק על עתיד ההשכלה הגבוהה בישראל. המאבק הוא בין היתר של התקשורת מול האוניברסיטאות, אותו מאבק דן לא רק בזכות הקיום של מכוני המחקר אלא גם בצורה בה הם יתוקצבו. השיא נשמע היום כאשר משרד האוצר קבע כי לות"ת, ועדת התכנון והתקצוב של משרד החינוך, יצורף חשב. אותו חשב ישקול שיקולים כלכליים\אוצריים-פוליטיים ולא שיקולי אקדמיה. האבדן הגדול למערכת יהיה אבדן החופש לחפש את האמת.

(cc) psd

וכי למה לחפש את האמת כלל? האקדמיה חיה בבועה, בועה שלא מאפשרת לה להפגע מכל מיני משברים אלא משאירה אותה חיצונית למשק הכלכלי ומאפשרת לחקור אותו. כך לדוגמא ניתן היה לחקור את השפל הכלכלי בשנות ה20 גם לאחר מספר שנים מועט, ניתן לחקור את רצח רבין בלא להשפיע. בעצם, ה"ניסוי המבוקר" שלא משפיע על התוצאה באמצעות המדידה היחיד הוא האקדמיה. מדי פעם האקדמיה משמשת מלבד תימוכין כיתד מוסרי כלשהוא בחיים; אנשי אקדמיה מוצאים מסביבת המחקר ונדרשים לתפקד במציאות בתפקידים פוליטיים (לדוגמא דניאל פרידמן ואבישי ברוורמן ולא בטוח שיצליחו לעשות כן.

הדבר היחיד שבטוח הוא שבאמצעות אותו מנגנון, באמצעות היכולת לחשוף את האמת, האקדמיה מאפשרת לאנושות את הקיום.

(cc) powerbooktrance

האנטיתזה של האקדמיה היא תרבות ההמונים; אותה תרבות של קריאה חפוזה והבנה, מאמרים שמסתירים את דעת הכותב מצד אחד, ומתיימרים להצביע על עובדות מצד שני, טקסטים וקליפים שערוכים בצורה מגמתית. כולם משרתים אמנם את האקדמיה אך פוגעים במטרתה המוצהרת. בניגוד לאקדמאי, למשכיל, למי שמקדיש ומקדש את חייו לנושא מסוים או לתבונה בכלל, לבן התמותה הממוצע אין את הכלים, היכולת והזמן להתמודד עם מידע והוא דורש לו "סוכני חברות"\"שומרי סף" שיביאו לו את הידע. אותם סוכני חברות מהווים בעיה רצינית כיוון שלא רק שהם מוטים, אלא הם גם בעלי אינטרס של שימור סוכנות החברות המקומית אצלהם. לכן, סוכני חברות כאלו עשויים לגרום ללא מעט נזק, ואף אולי להשפיע על האמת המוחלטת.

באמצעות סוכני חברות שונים ניתן להגיע לשתי אמיתות סובייקטיאליסטיות שונות באותה מדינה. אם נקח את דרך סיקור פרשת קצב בעיתונות החרדית והדתית, נוכל לראות שבעוד שבעיתונים ה"חילוניים" הצטיירה פרשה עמוסת מין ושערוריות, בעיתונות החרדית הנשיא נבצר מסיבות מסוימות ועקב חשדות למעשים לא נאותים. לסוכני החברות יש, אולם, רצון לשמר את הטכנולוגיה הקיימת – אותה טכנולוגיה שמאפשרת להם להשאר סוכני חברות, וגם למנוע מחקר אמת שתביא לאמת ברזולוציה פרטנית כל כך שתמנע את הצורך בסוכנים. לכן, כל התפתחות של האינטרנט וטכנולוגיה אינדיבידואית היא בעייתית עבור אותם סוכני חברות.

שלל כותרות צבעוניות בעיתונים מופיעות חדשות לבקרים ומנסות להרחיק את הציבור מהרעה החולה. הצעות חוק מרובות מנסות להרחיק את הצופה מהאינטרנט, ומדוע? האינטרנט מאפשר תקשורת בלתי אמצעית עם האנשים שעושים את החדשות. האינטרנט משולל תווך שמצריך ידע מוקדם בכדי להשתתף בשיח. כך נוצרת תרבות שיח מוּזְנֵת מצד אחד, שמקדמת טוקבקים אלימים, ושיח אקסקלוסיבי ומשכיל בין בני 14, 15 ו34 על הדיאלקטיקה של מרכס. האנונימיות ברשת היא זו שמאפשרת זאת והיא זו שמקדמת את השיח, מבלי להטיל חסמים של גיל – מריטוקרטיה מוחלטת שמבוססת על כישורים ולא קישורים.

ולאליטות לא נח עם מצב זה, כמו שלא נח להם עם מצב בו האליטה הפוליטית מוחלפת.

האקדמיה אינה כזו, כפי שמסביר אביעד קליינברג כשהוא מתאר את חטא הגאווה:

"אני זוכר את השיעור הראשון שללי בסמינריון של עמוס פונקשטיין. זה היה בתחילת שנתי השנייה באונבברסיטה. קיבלתי אישור מיוחד להשתתף בסמינריון מתקדם. פונקשטיין המנו נודע כבעל שכל חריף במיוחד וכמי שאינו מהסס לעלוב בסטודנטים שהוא אינו מעריך. שוב ושוב הזהירו אותי שלא להירשם לסמינריון שלו, בעיקר בשלב כה מוקדם במסלול האקדמי שלי. מובן מאליו שהתעלמתי מן האזהרות. לפגישה הראשונה הגעתי כששרירי מכווצים, גרוני יבש וליבי הולם בחוזקה. פונקשטיין פתח ואחר-כך ניהל שיחה קצרה עם כמה מהסטודנטים. הוא היה כל מה שאמרו עליו. גל של כעס, התרגשות וחרדה הציף אותי – הקוקטייל ההוא של אדרנלין וטסטוסטרון שמקדים בריחה או תקיפה. אני תקפתי. הצבעתי, ובמשך דקות ארוכות הסברתי, במונחים התוקפניים ביותר שהצלחתי לגייס, מדוע כל מה שאמר עד אז הוא טעות גמורה, שטות. הס הושלך בכיתה. קריאת תיגר אלימה כל כךאינה יכולה לעבור בלי תגובה. לפונקשטיין לא חסר ארסנל אינטלקטואלי, אבל גם בלעדיו יכול היה למעוך אותי בקלות בכמה הערות סרקסטיות. אחרי הכל, ישבידי מרצה האמצעים להפעיל סמכות קטלנית גם אם אינו "צודק". השאלה היתה איזה רפלקס הפעלתי בו. התברר שמלבד בריחה ותקיפה ישנה עוד אפשרות. הוא היה משועש. הוא השיב לי באדיפות יוצאת-דופן, ואחרי השיעור ביקש ממני להישאר ולשוחח איתו.
מה הייתי אני עושה במצבו של עמוס פונקשטיין? איני יודע. אולי למזלי, מעולם לא היה לי סטודנט כמוני. מצד שני, אין ספק בכך שלסטודנטים שלי יש בהחלט מרצה כמוני. מה זה אומר?" (אביעד קליינברג, "שבעת החטאים", עמ' 174-5, ידיעות אחרונות,2007)

כמו שקליינברג היה צריך להתנשא מעל מרציו בכדי להתקדם באקדמיה, ולאמץ את כלליה, הוא הבין שגם האקדמיה אינה חפה מסוכני חברות. בכל דור ודור נכתבים עשרות ספרים, שהופכים אט אט לקריאת חובה שמרחיבה את הדרישות האקדמיות של תואר ראשון. לדוגמא, מאז שסיימתי את לימודי המשפט החוקתי, בשנת 2001, נפסקו כ-50 הלכות משמעותיות שהוכנסו לסיליבוס. כל הלכה של בית המשפט היתה ארוכה מכפי קודמתה ואף אילצה את המרצים לקצץ פסקי דין שהיו עד לא מזמן מאושיות שיטת משפטנו. אולם, לא 50 פסקי דין הוצאו מרשימת הקריאה, אם כי 20. אותם 30 שנותרו קוצצו, סוכמו, הוזנו כדי להזין את ההמון שצריך ידע. אולם, כיום לא ניתן לומר שמי שעבר את הקורס מבין כלל את המשפט החוקתי, הוא רק השתמש בסוכני חברות וסוכני מנידע שקיצצו את המאמרים ופסקי הדין, וככל הנראה השמיטו את החלק החשוב – החלק שמתאר את התהליך החשיבתי. זה יפותח אצל הסטודנט כבר על ידי המרצה.

(cc) sjgibbs80

אם כן, אנו רואים כי כיום דרוש יותר כדי להיות על נקודת הסף שמאפשרת חקר של האמת, אנו רואים שישנם יותר מכשולים ויותר משאבים שדרושים בכדי לגלות את האמת. כמו כן, גיל המרצים עולה באקדמיה ומרצים חדשים כמעט שלא נקלטים. מה, אם כן, יהיה עתידו של האמת?

האם הפוסטמודרנה, שהביאה עמה חוליים רבים בחברה כמו הסובלנות לקבוצות איסלמיות קיצוניות וחוסר הכרה בזכות הרוב לשמר את עצמו כרוב, תהיה זו שתאפשר את הזניית המחקר האקדמי והריגת האמת? האמת תמות כיוון שלא ניתן יהיה לחקור אותה ללא אמצעים כלכליים. התלות באמצעים כלכליים כדי להגיע לאמת תגרום לכך שלא יהיה ניתן כלל להגיע אליה. לבעלי העניין כיום אין כל אינטרס לפתח את הטכנולוגיה: הם מרוויחים די והותר כסף כדי לחיות מבלי שהטכנולוגיה תצעד. תחשבו על הנוחות שהיתה לעיתונים ולערוצי הטלוויזיה ללא קיומה של האינטרנט. מחירי הפרסום היו נותרים קבועים, הצופים לא היו מודעים לתחרות, והם היו ממשיכים להתחרות אחד בשני בצורה מינורית, רק כדי להשביע את רצון הרשות להגבלים עסקיים. מה להם ולאינטרנט הזה, שהם נכנסו אליו רק כדי למנוע מצב שבו קבוצות חדשות וחתרניות ישתלטו על המידע?

אז האמת לא משרתת את בעלי העניין והקפיטל. אם כן, את מי היא כן משרתת? האם חסר האמצעים נהנה בצורה שווה מהאמת כמו בעל העניין או שמא הוא נהנה פחות או יותר? במצב טבעי X, בו כל אדם יהיה בעל נגישות זהה לאקדמיה, לאינטרנט ולאמצעי התקשורת, לא יהיה הבדל בין בן עשירים מכפר שמריהו לבן מיעוטים מכפר בדוואי, לשניהם תהיה תקשורת וזרימת מידע זהה. ההבדל יהיה באמצעים שעומדים לרשותם. הן לעני והן לעשיר יהיו לימודים בחינם, אולם כל אחד מהם יאלץ לממן את מחייתו; עלות המחיה במדינה היא פועל יוצא של היכולת של אותה מדינה לספק את צרכי האזרח באמצעים לא כורחניים. כלומר, מדינה עשירה יותר תוכל לספק שכר גבוה יותר לעובדים הזוטרים ביותר מבלי כל בעיה. אותו עובד חברת שמירה יוכל להרוויח, בחברה בה המדע מתקדם, יותר מאשר כמה שהוא מרוויח כעת, וגם הניוד החברתי יגבר.

מצד שני, למדינה (עד גבול מסוים), אין כלל אינטרס לאפשר זאת. נכון, ההכנסות ממסוי יגדלו, כמו גם מעמדה של המדינה. אולם הבירוקרטיה לא תרצה להקטין את עצמה. רשויות הרווחה לא ירצו לפתור את בעיות העוני כיוון שהם יבטלו עשרות תקנים שקשורים לה; כמו כן, מה לעניים האלו ולאמת?

נניח, אבל רק נניח, שמחר בבוקר פרופסור מכובד מאוניברסיטת תל-אביב יצליח לגלות דרך לייצר מזון בלי להטיל עלויות על המערכת, מזון אינסופי על אדמה סופית וללא כח אדם. האם לעני יהיה יותר טוב? אותו עני בפריפריה רק יהיה במצב יותר גרוע. אם קודם הוא עבד בשכר רעב ולא שילם על המזון שגדל בחלקתו, כיום הוא יהיה מנוכר עוד יותר וגם ללא עבודה, הטכנולוגיה תקח את את כבודו האחרון. אז מצבו של העני לא טוב יותר, ומצבו של העשיר נשאר נהדר. העשיר מעוניין, מצד שני, שהעני ימשיך לצרוך, ולכן הוא לא מעוניין בקידמה. והרי לכם, בקליפת אגוז, מדוע אין מחקר שמגיע לאמת בצורה רצינית.

ומה תקוותה של האנושות? האם אותם אליטה, שהם היחידים שיכולים להרשות לעצמם לדעת על אותה אמת, מרגע שמבינים שכך הוא המצב פועלים לשנותה? לא; אותו תל-אביבי שגר בתל-אביב ומנהל כלכלה שמבוססת על בעלי ההון ומכירת אותם מוצרים יודע טוב מאוד על הבעיה, הוא יודע שבהיותו תל-אביבי הוא טפיל על החברה, הוא פועל בשירות אותו עיתון שהוא עובד עבורו, או אפילו אם הוא חס וחלילה עצמאי, ככל הנראה עבודתו תלויה באותו בעל הון, והוא יודע שהמצב בלתי אפשרי – אבל גם בלתי ניתן לשינוי. הוא יודע שהוא חלק מתעשיה שמיועדת למכור מוצרים שאנשים לא רוצים ולא צריכים רק כדי לקדם את עצמם, הוא יודע שהוא טפיל על אותה אוכלוסיה עניה ויצרנית, אותה אוכלוסיה שחושבת שהחיים האמיתיים הם בהוצאת כסף על תרבות, על מסעדות בתל-אביב ועל אמנות במוזיאונים. בשבילם הנסיעה פעם בשבוע לעיר הגדולה היא המפלט מחיי היום יום, והתל-אביבי? מתי בפעם האחרונה הלכתם בשדרות רוטשילד וראיתם אותן ריקות כיוון שאנשים בעבודה?

Technorati Tags: Truth, Internet, Logic, Dialectic, Search, Law