אני לא אוהב לטוס. אחת הסיבות היא ה"יוקרה" שמשדר שדה התעופה והטיסה עצמה, תוך כדי שהכל ממוזער, מזויף ומנוכר. אני עדיין לא מבין מדוע משלמים 1,000 דולר על נסיעה באוטובוס ומדוע הופכים אותה לכל כך עמוסה בבני אדם כך שאי אפשר בכלל לזוז בה, ללא קשר אם מדובר במחלקת עסקים או תיירים. טסתי היום 22 שעות, מעבר אחד במדריד ושלוש נחיתות והמראות, ראיתי שני סרטים וקראתי שני ספרים.

22 שעות הייתי מנותק מהעולם. היתה יכולה לפרוץ מלחמה בישראל ולא הייתי יודע על כך. קרוב אהוב היה יכול להפצע, או למות, ולא הייתי יודע. אבל בחברות התעופה ההצגה חייבת להמשך.

אתמול (שלשום למהדרין) הייתי בבית משפט לתעבורה. אני לא אוהב בתי משפט, לא כי אני לא מאמין במערכת הצדק אלא כי המבנה עצמו משדר (ברוב המקרים) בדיוק ההפך ממה שהוא אמור לשדר (ועל מדוע הייתי שם, בתור עורך דין שלא ממש מתעסק בתחום, יהיה פוסט מפורט יותר בעתיד – עוד 28 ימים ליתר דיוק). בית המשפט לתעבורה בנתניה נראה כמו שבית משפט לא צריך להראות; תובע משטרתי קבוע (או שניים) שעומד מול אותה שופטת יום אחרי יום ומביא תיקים שאמורים להסגר בתוך מספר דקות.

העומס, הלחץ והעובדה שכל יום שומעת השופטת את אותן טענות בדיוק יכולים, לעיתים, לנוון את היכולת לעשות צדק – לא בגלל שמערכת המשפט מטה צדק אלא בגלל שלאזרח אין מראית עין של צדק. לכן, הדיון שהשתתפתי בו היה מעניין למדי, בעיקר בגלל הטענות שלא נשמעו עד לאותה עת בבית משפט לתעבורה.

ההפתעה שהגיעה לשופטת ולתובעת היתה מעניינת. היה מעניין לראות אותם פתאום דרוכים, אמיתיים, מתעניינים בטענה שלא רגילים לשמוע בבית משפט לתעבורה. השופטת ביקשה ממני לנמק את הבקשה, ולאחר שעשיתי זאת היא הבינה את טענתי וקיבלה את הבקשה; אולם, 50 הדקות שהתנהל הדיון היו כמערכה במחזה לחמישה שחקנים: השופטת, התובעת, אנוכי, הקלדנית והנאשם.

לעיתים, אבל רק לעיתים, אותו עניין וחדשנות יכולים להביא לשינוי שלא היה מצופה באטמוספרה משפטית בכלל. יכול להיות שהחלטה אחת של בית משפט לתעבורה, כמשק כנפי פרפר בברזיל, יביאו לסערה מלאה במבנה של המשפט בכלל. יכול להיות גם שלא.

החוק (והדין) הוא כמו שפה, איש לא יודע את מקור סמכותו של החוק, והזכות של החוק לשימוש באלימות היא בעיקר כדי לשמר את הסמכותיות של החוק (וגם להגן על זכויות אזרח). השפה אינה סמכותית בצורה מובנית, אבל היא – כמו החוק, דרושה לקיומה של חברה. השפה, כמו החוק, עומדת באוויר ואין כל דרך לדעת מהיכן שאבה את מקורה. אלמלא אותה שפה לא ניתן היה לתקשר, אבל כיצד התחילו עם השפה? האם היו ימים בהם החשיבה היתה ללא שפה כלל?

שפה היא לא רק שפה. שפה היא קוד; כמו קוד תוכנה שפה יכולה להגביל את האפשרויות. מה שלא ניתן להגדרה אינו קיים בפועל, ומה שלא ניתן לאמירה על ידי אותה שפה, ספק אם יעשה.

שבוע מצפה לי במקום בו לא דוברים את שפתי, ואף לא את שפתי השניה. שבוע בו אפגש עם לא מעט אנשים שראוי שאתקשר איתם בשפה כלשהי. אבל האם יש דרך לשמר את אותה טהירות של השפה גם כאן? אני מקווה שכן.