לדעת או לא לדעת? כאילו לשאול

חשבו לדוגמה על הפרוייקט שלא נכתב מעולם, הפרויקט אשר ג"ו לייבניץ (Leibniz, 1646-1716) חלם עליו בסוף המאה השבע-עשרה: ליצור שפה מתמטית מיוחדת שבאמצעותה יוכל ליצור מעין אנציקלופדיה שתכלול את כל הידע האנושי. השפה תהיה מורכבת מסמלים מתמטיים שאפשר יהיה לטַפלֵל אותם, כלומר, לבצע בהם מניפולציות באמצעות חוקי ההיקש. לייבניץץ כינה את התוכנית הזאת calculus ratiocinator. "אם יתעוררו מחלוקו," כתב [ברטראנד] ראסל (כשלייבניץ מדבר מגרונו), "לא יהיה עוד צורך במחלוקות בין שני פילוסופים, כשם שאין מחלוקת בין שני רואי חשבון. די יהיה בכך שהשניים יטלו את עטיהם, יתיישבו ליד שולחנות הכתביבה שלהם ויאמרו זה לזה (בנוכחות חבר המשמש כעד, אם כך ירצו), 'הבה נחשב'". (דיוויד לוויט, האיש שידע יותר מדי, אריה ניר (2007) עמ' 30 *לרכישה*)

כשלוויט כותב על הפרוייקט של לייבניץ במסגרת הנסיון להבאת הבינה המלאכותית לחיים על ידי אלן טורינג, הוא כותב מתוך מקום ספרותי של ביקורת (טרם סיימתי את הספר, אבל העמוד הזה פשוט גרם לי לכתוב), של רצון להדגיש את הפן האישי וההומוסקסואלי בחייו של אלן טורינג, והוא מדבר על חוסר היכולת של מחשבים להבין שפה בצורה אורגאנית.

אתמול ניהלתי שיחה עם דבורית שרגל על חוסר הזמנת אנשי המדיה לכנס כינרנט, והסברתי לה את עמדתי. טענתה היתה שאנשי תוכן לא הוזמנו לתוכן והדבר מצער כיוון שאלו מקימים את התרבות הדיגיטלית. טענתי היתה הפוכה; אנשי התוכן יוצקים תוכן לתוך הפלטפורמה הטכנולוגית שנוצרת על ידי אנשי הטכנולוגיה. התוכן היה נוצר בכל מקרה עקב המבנה של הטכנולוגיה, שלא אדישה לאידיאולוגיה – אבל גם לא צריכה אותה על מנת להתקדם (דרור, י', הפוליטיקה של הטכנולוגיה, מפה: 2006 *לרכישה*). התוכן הוא משני לחלוטין ואינו מעצב כמעט את החברה, בניגוד לטכנולוגיה. התוכן אכן מפיח רוח, אבל הוא יוצק בכל מקרה לתוך אותן פלטפורמות: אין נפקא מינא אם מדובר באיש מערות המסתת באבן את ספרותו או בקארי בראדשו עצמה שכותבת את הכתבה מהמחשב במיטה.

אני, בסופו של דבר וכמאמין (לצערנו) בבינה המלאכותית, והשאלה שדבורית העלתה היתה נראית לי מיותרת כיוון שלהערכתי התשובה היא הפוכה ממה שהיא מאמינה. לטענתה, כל עוד לא יצליח מחשב להחליף אדם במלאכת התרגום, אין כל חשש לעבודתו של יוצר התוכן גם כן. להערכתי, היא טועה והתקופה הזו לא רחוקה בכלל.

דווקא מכיוון הזלנגו ניתן לראות עידוד כשחושבים על זה. תחשבו על השפה המתמטית של לייבניץ, ובעצם על בניית ויקיפדיה באמצעות זלנגו. באמצעות אותה אבולוציה של הזניית הדיאלקטיקה ניתן אולי לעדכן דווקא את היכולת המתמטית והפילוסופית. טיעונים כמו Cogito Ergo Sum יכולים להכנס למשוואות מתמטיות שלמות, נניח עם "להיות או לא להיות?, זו השאלה" ומקבלים:

בעצם ויקיפדיה בשפת זלנגו תוכל להביא את לייבניץ לשלמות. אנציקלופדיה שלמה שבה רובוטים יוכלו לתקתק שייקספיר על אלף מכונות כתיבה, ויוכלו להביא לתוצאה הרצויה של שפה שניתן לבצע בה פעולות מתמטיות. כמובן ששפה כזו תהיה עניה בהרבה מהשפה העשירה שלנו. לכל מילה תהיה פעולה מתמטית שניתן לבצע עליה, וכמו לוגיקה – ניתן להבין שיש אופרטורים, תכונות שמדורגות ויכולת להזנות את השפה למקסימום. בעצם, אפשר יהיה הכל, רק שלא תהיה משמעות לשפה.

אולי מה שהשפה שלנו צריכה הוא זריקת מרץ בדמות תחרות. דווקא התחרות החופשית על שוק השפות יאפשר את הקידום שלה. אם עדיין אי אפשר לומר הכל במתמטית (אבל בפיזיקה כן, להערכתי), אולי האנגלית והעברית צריכות להתקדם לכיוון הלוגיקה האינהרנטית.

אתגר יומי: הראשון שמצליח להעתיק שיר של ביאליק לזלנגו ולתת לינק הגיוני שניתן לנחש מה השיר יזכה במנוי רסס לאתר

17 thoughts on “לדעת או לא לדעת? כאילו לשאול”

כי היו לי חמש דקות להרוג וכי הקונספט כל כך הזוי שלא הצלחתי להתאפק:
http://i16.tinypic.com/48p31p3.gif

לציפור בית, בין השיחים (נקודה)
וגם שם ביצים ביצים ביצים [בזלנגו יש מספור, אגב] (נקודה)
וגם יש ביצים לא להרעיש ישן תרופה ציפור (נקודה)

הזוי לחלוטין, לא?

אני כרגע מנסה להבין את המכונה האוניברסאלית של טורינג, טיפה יותר קשה, אבל הרבה פחות משעשע…

בקבוקון התרופה הוא יענו "a bit". הזוי לגמרי.

מה שעוד יותר הזוי זה שבדיוק ביום ו' האחרון, בקורס בנושא "שפה קוגניציה וטכנולוגיה" (קורס מרתק אך מבוסס כולו על זרם התודעה העשיר של פרופ' מרסלו דסקל), דיברנו בין היתר על לייבניץ והשפה האוניברסלית שלו, ומישהי הזכירה את זלנגו. אתה בטוח שלא התחבאת מאחורי איזה שולחן בקטקומבות של גילמן? :)

(בשל העיתוי המפתיע, לינקקתי את הפוסט שלך אצלנו בקומונה הכיתתית – רק שתדע שאם מגיעות אליך כניסות מקומונה עלומה בתפוז, זו אשמתי)

אני צריך לקחת קורס כזה לקראת הדוקטורט. לצערי עזבתי את גילמן לפני שנתיים משעמום יתר במסדרונות. אבל טוב לדעת שלא הייתי היחיד שקרא על לייבניץ וחשב זלנגו

דרוש דימיון-לאובייקטים הנבחרים כדי לעלות על השיר שנלמד לבגרות, ואפילו המורה שלי ביצעה סולו בכיתה (דווקא היה לה קול יפה)http://www.zlango.co.il/Content.aspx?Page=last

בעצם אמרת לדבורית שהמדיום הוא המסר, לא?

שרון: מעניין, גם אצלנו עלו דברים דומים אצל דסקל בהקשר של לייבניץ. אני דיברתי על העוני של SMSים ומסרים מיידיים, על הפיקטוגרמות (סמייליים למיניהם) שמציפים אותם, והבעתי חשש מהעוני הזה (ולאו דווקא קישרתי את זה לבהירות ביטוי בסגנון זלנגו). דסקל לא הסכים עם החשש שלי.

Pingback: חורים ברשת » ארכיון » האם אלוהים משתמש במנוע חיפוש?*

ערן,
התכוונתי יותר לכיוון שהמסר בכלל לא משפיע על המדיום. אם אתה נשאר בתיאורמת "המדיום הוא המסר" אתה עדיין חי בעידן בו הפס הרחב התרחב בגלל ביקוש של השוק. אני טוען שהפס הרחב עלה ממגה לחמישה מגה כי הטכנולוגיה היא עצמאית ובעלת דעה משל עצמה, וכאשר הפס התרחב, התגבר הביקוש ברמה יותר גבוהה מאשר היה ביקוש פיזי לפס רחב.

אל תשכח שכשהתחילה האינטרנט, לא היה ביקוש לפס רחב בכלל (או לאינטרנט) ורק כאשר עברו את הTipping Point התחיל הביקוש עצמו לגדול בצורה רציונאלית.

נסה את מזלך: http://i12.tinypic.com/33xu8ap.jpg
מימין לשמאל

שלום, בא הולך, תרנגולת, אהבה, לא אש או משפחה.

הייתי מהמר על "אל הציפור" של ביאליק.

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.

נכון