יותר מתקרית המשקפת המביכה של עמיר פרץ, ואולי אפילו כשגיאת ההגהה של השנה, עמיר פרץ "ישמך" לראות את המוזמנים ממפלגת העבודה בשלישי הבא להרמת כוסית. שגיאת הכתיב לא היתה כל כך נוראית אלמלא התקשורת היתה מחפשת כיצד להתקיפו על מנת להציגו כשוטה הכפר שוב. אולם, מה יש במילה הכתובה שכל כך משפיע עלינו וכיצד אותה מילה מצליחה לשנות עולמות?
מק'דונלדס מתקוממים באותה העת נגד אוקספורד על כך שלמילון אוקספורד הוכנסה המילה McJob, הכל כדי להלחם במילה הכתובה. כמו אותו ויכוח עקר שמתנהל בויקיפדיה על השימוש במילה 'טרור', ברור לכולנו שכאשר מילה נכנסת לשימוש במילון אוקספורד, זה ככל הנראה כיוון שמדובר במילה שנמצאת כבר בשימוש. McJob, כמו Blog וכמו Podcast, המק'ג'וב הוא כבר עובדה מוגמרת – המילון רק מייצג את ההוויה, ולא יוצר אותה.
אחת החרטות הגדולות ביותר היא שלפעמים אין לנו יכולת להביא אינטונציה בSMS. כשאני כותב למישהי ש"[אני] מקווה שאת מאושרת" אני באמת מתכוון לזה, אפילו שזה די אומר שאני לא אצליח להכניס אותה למיטה בזמן הקרוב. בכלל, השימוש במילים כל כך מגביל שאולי כדאי להפסיק להשתמש בהן כלל. לא חלפו עוד חמישה SMSים והיא כבר שוכנעה גם לכתוב המלצה לאתר לעשות את סבתא מאושרת, לא שזה עוזר – בינתיים החיפוש עקר לחלוטין (בכלל, כמות המבקרים באתר מזכירים את מספר הביקורים בבלוג הזה בתחילתו).
המילון רק מייצג את ההוויה, אבל כניסה של מלה למילון מעניקה איזו "חותמת" להוויה. המילון (והאנציקלופדיה, וכו') משקפים לכאורה איזו הסכמה חברתית או אישרור של ההוויה. המק'ג'וב הוא עובדה מוגמרת, אבל כזו שעד עכשיו יכולנו לטאטא מתחת לשטיח, או להאחז בטענות פרוצדורליות ("אין דבר כזה במילון") כדי לתרץ לעצמנו את התעלמותנו ממנה. בא המילון ומקטין את האפשרות שלנו להתעלם. אני חושב שדימוי צבאי של "כיבוש עוד משלט" מתאים כאן כדי לתאר את המצב: אפשר לחשוב על זה כמו תחרות של רעיונות (או "ממים", אם להשתמש במושג של דוקינס, כאנלוגיה לגנים) על מרחב ההוויה שלנו (לקוראת שרון ג.: אני פקאצה, אני יודע :) ) וכניסת המלה למילון היא עוד ניצחון קטן בסדרה של ניצחונות בקרב על התודעה וההוויה.
כמו שערן אמר, המילון ממש לא 'רק משקף את ההוויה' – הוא שותף פעיל ביצירתה.
לא פעם ולא פעמיים שלפו לי מילון כדי להוכיח ש-X קיים, או כדי להכריע מה ההגדרה המדוייקת של מושג.