יואב לרמן בפוסט על השתלטות הרשתות על המרחב הכלכלי בתל-אביב מתאר את התופעה של רישות בתי הקפה וחנויות הספרים, ואיך כיום בימי הצרכנות האובססיבית אין אפשרות לבית קפה קטן או חנות ספרים קטנה באמת להצליח, עד כדי כך שהניכור הרב מגיע גם לשם.
 
כמה בעיות שיש לי עם הפוסט של יואב שהיו חייבים לצאת ממתחם הטוקבק:

ראשית, על הרישות עצמו: אכן, רשתות בתי הקפה אכן מביאות פתרון נחות לחווית הישיבה בבית קפה ומאבדות את האינטימיות שיש בבית קפה, החריג היחיד הוא באמת הCoffee Bean בו האינטימיות אולי אינה גבוהה, אבל הקפה משובח דיו. בעוד שרשתות הקפה נועדו להשביע את הצורך של התל-אביבים בקפאין, בתי הקפה נועדו ליותר מזה, לא רק לישיבות עסקיות ולרביצה של שעות עם הלפטופ בכתיבת סמינריון, אלא גם לתרבות איכותית, הקראת שירה וחנוכת ספרים. בתי קפה יכולים להיות 'מיתולוגיים' רק אם הם אינטימיים כך. אותו דבר לגבי חנויות ספרים.

עם זאת, רשתות משתלטות על המרחב בכל מיני מובנים, וקשה למצוא תחום שבו הם לא יצליחו להחליף את הצרכנות הקיימת. אם לפני חצי שנה דמיינתי עם יואב מה יקרה כשיפתחו את רשת 'בתי הקפה האינטימיים התל-אביביים' וישווקו אותה לחוּבָּתְיָם בתור 'בית הקפה התל-אביבי', היום אני תוהה מה יקרה כשהברים בתל-אביב יתחילו להסגר לטובת רשת ברים שתפתח, נניח נקרא לה "שייקר" שתמכור את אותו שירות בינוני ומוצרים בינוניים לצריכה המונית.

דמיינו מצב שבו רשתות האלכוהול משתלטות עד כדי כך, האם תהיה את אותה האינטימיות ואותה הלגיטימציה להגיע לרשת 'הבר השכונתי התל-אביבי' שיפתח תחת כל עץ רענן כמו סניפי ארומה?

ועכשיו לבעיה שבה התיאוריה מתנפצת לאור המציאות: AMPM הביאו לתל-אביב בדיוק את מה שהעיר היתה צריכה: לא סופרמרקט ולא קיוסק, אלא משהו באמצע שגם פתוח 24 שעות וגם נמצא בכל מקום. הרווחיות הגבוהה של AM:PM הביאה למכירתה לרשת גדולה יותר. הרכישה הביאה לכך שאותה רשת שהיתה בעלת מאפיין תל-אביבי קלאסי, ערש תרבות ממש, הפסיקה למכור מזון לא כשר. אבל בינתיים משאירה את התרבות.

אנחנו לא יכולים לתת לבתי הקפה התל-אביבים לקרוס כיוון שהם חלק אינטגרלי מהתרבות שלנו; מצד שני אנחנו גם לא יכולים למנוע מעסקים מצליחים וטובים (ואני לא אומר שמי מהרשתות שמוזכרות אצל לרמן בפוסט הן אכן כאלו) לנסות להכנס לתל-אביב ולדרדר את התרבות.