יריב צור מפרט בבלוג שלו את דרישתו לסגור את הליגה לכדורגל כיום בעקבות אירועי אמש בהם נפצעו קשה שלושה אוהדי כדורגל:

אבל אחרי הארועים המזעזעים בטדי הערב, אין אופציה אחרת חוץ מאשר לסגור את הליגה. צריך לקום שר הספורט, או ראש הממשלה (עוד אוהד בית”ר) ובצעד חד צדדי – לפזר את ההתאחדות לכדורגל. את כולם – לשלוח הביתה. מצדי שיביאו מילואימניקים מהממשל האזרחי שהיה בעזה בשביל לנהל את העסק. מדובר בחבורת עסקנים, חובבנים, רודפי שררה וכיבודים, שכל זמן שרק דפקו לנו את ההנאה ושיחקו בכסף של אנשים אחרים – סבבה. (…)

צור לא לבד. הוא אמנם מציע (רק) לסגור את הליגה, אבל אסי קוטין מNRG מציע כבר להחמיר עם הענישה כנגד בית"ר ירושלים (בטרם זו הורשעה כבר, אלא רק תועמד לדין השבוע) ואייל לוי ישר מאשים את תרבות הכדורגל הישראלית בכך. לי, דווקא, התמונות הקשות הזכירו דברים אחרים בנוגע לישראל. לישראל יש היסטוריה של אסונות באירועים המוניים, והם לאו דווקא קשורים לכדורגל.

בשנת 1995 נערך סיבוב הפרידה (הראשון, לצערנו) של משינה, במהלך אותו סיבוב נערכה הופעה במסגרת פסטיבל ערד. במהלך ההופעה ובעקבות הדוחק הרב התמוטט שער הכניסה לאירוע על הקהל ומחץ למוות שני צעירים, צעירה שלישית מתה מפצעיה כעבור מספר ימים (ויקיפדיה). אחת הסיבות לאסון היתה מכירת היתר של כרטיסים להופעה והעדר פיקוח מתאים של המשטרה לאירוע. רק בשנת 2007 החליט בית המשפט כי יש לחייב את העירייה וגופים נוספים לפצות את נפגעי ההופעה. גלגלי הצדק, כמו גלגלי החקירה במדינת ישראל, תקועים בשנות השמונים כנראה. פסטיבל ערד, לבסוף, בוטל בלחץ ציבורי.

פסטיבל ערד לא היה הטרגדיה היחידה של אסונות המוניים, שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1997, התמוטט גשר שהוקם כדי לאפשר לחברי משלחת המכביה לחצות את "נהר" הירקון בטקס הפתיחה. ביום 25.10.1998, כשנה ושלושה חודשים לאחר האירוע, הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית. בין היתר, בפרק המסקנות נקבע פרטיכל לטיפול באירועים המוניים (ועדת דותן) הכולל המלצות חקיקה לשירותי חירום באירועים אלו, אולם חרף המלצות אלו טרם התגבשה היכולת להתמודד עם אירועים המוניים.

האם המדינה פשוט לא ערוכה להתמודד עם אירועים כאלו, או שיכול להיות שהאזרחים במדינה אינם ראויים לחסד האירוע ההמוני? ככלל, על מנת להתקהל בקבוצות המדינה דורשת אישור משטרתי (בין אם מדובר בהפגנה מינורית או במצעד למען קיומה של דמוקרטיה), בישראל האזרחים חיים בחסד אישור המשטרה לפעולותיהם (ולכן גם השוטרים נוטים לאיים במעצר עקב "אי ציות לשוטר" כאשר זה אומר לך ללכת ללא כל סיבה. הישראלים, יכול להיות, שלאור הכשלים התרבותיים שלהם, פשוט לא ראויים להתקהל במקומות ציבור.

יכול להיות שראוי פשוט לסגור את הליגה, לסגור הופעות ולסגור אירועי ספורט המוניים כדי למנוע מהאזרחים את ההתנהגות הבהמית שלא ניתנת לשליטה. אסון ערד היה כשל תכנוני, אבל היה גם מושפע מהתרבות הבהמית הישראלית: הן זו של מכירת היתר והזנחת האבטחה באירוע והן זו של תרבות ה"דחוף" הישראלית בה כולם נדחפים קדימה בתור. הבהמיות הגיעה לשיא באסון המכביה שבו התמוטט גשר לא רק בגלל תרבות ה"סמוך" אלא גם בגלל התמוטטות החברה הישראלית מבפנים. יכול להיות אבל שפשוט צריך לסגור את המדינה.

הרעיון של מתן אפשרות לאוהדים בכלל לרדת למגרש הוא אסון תכנוני בישראל. השר לבטחון פנים, אבי דיכטר, שוגה כשהוא מטיל את האחריות על הקבוצות (כדי להדיר את האחריות מהמשטרה), הקבוצות אשמות בדיוק כמו המשטרה – שתיהן לא בוחלות להפעיל אלימות כנגד סטודנטים ואוהדים. החברה שלנו אלימה, את זה אני אומר כל הזמן. החברה שלנו רוצה אלימות כחלק מהאקשן שבה ומעדיפה אותה על הרכרוכיות והחלקלקות שנמכרת בטלוויזיה בתכניות ריאליטי. כדי לשמר את הלאימות והעניין החברה מוכנה לשלם את המחיר של האבידות הקלות בגוף על מנת לספק עניין. הרי בסך הכל אנחנו לא שוויצריה.

לקריאה נוספת:
מפלטו האחרון של האוהד, 14.05.2006

Technorati Tags: Soccer, Violence, Rage, Israel, Culture, Arad, Maccabia, Beytar, Jerusalem