על ההבדל בין תכנון לרצון:: מצעב בשיר

תכננונו של בשיר לבצע פיגוע התנקשות במסגרת ביקוריו בישראל הוא נסיון נוסף של ארגוני הטרור לנצל אישורי כניסה הניתנים לפלשתינים תושבי הרצועה על רקע הומניטרי, במטרה לבצע פיגועי טרור כנגד מטרות ישראליות, ובמקרה זה אף אישים ישראלים. ()

כך מציג NRG את דעתו לגבי הודאת הפלשתיני מצעב בשיר לגבי רצונו להתנקש במנכ"ל עמותת אלעד, דוד בארי. למרות הכותרת המרשימה "הפלשתיני הודה: תכננתי להתנקש באולמרט" חשוב לקרוא את השתלשלות העניינים בהם בסופו של דבר הפלשתיני מודה שהוא רצה להתנקש באולמרט, אבל לא הצליח אפילו לתכנן זאת בצורה הראויה (והצינים היו אומרים: "עבודה ערבית"). עם זאת, הטקסט שמובא בציטטה למעטלה אינו תגובה של חבר כנסת ימני נזעם, הוא טקסט שנכתב על ידי אמיר בוחבוט ואפרת פורשר ללא כל ציון למקרים דומים בהם פלשתינאים ניסו לנצל היתר הומניטרי לפגיע (המילה נוסף בדרך כלל מעידה שהיו עוד מקרים, לא?), וכמובן שלא מדובר על הפרדה בין דעות לעובדות (והרי אתיקה עיתונאית בישראל היא רק המלצה). (עוד על כותרות ועניינים שערורייתיים בלחץ חברתי)

עם זאת, ברור שהמקרה חמור. ברור שאדם שניצל את האישור ההומניטרי פוגע לא רק בישראל אלא גם בארגון "רופאים לזכויות אדם" שבו הוא היה פעיל. נכון, לנו ברור שארגוני טרור ינסו תמיד להיות ארגוני טרור ולכן צפוי שהם יפעלו למען פיגועים וינסו אף להשפיע על אלו שקל להשפיע עליהם (כמו גיוס סוכנים ישראלים). אבל לנו, כמדינה דמוקרטית יש את הפריבילגיה להיות חופשיים ולהחליט לא למנוע מכל העובדים ההומניטריים את הזכות להסתובב בישראל רק כי אחד "רצה" להתנקש באהוד אולמרט.

בשביל לשמור על קיומה של ישראל כמדינה (יהודית ו)דמוקרטית היא חייבת לערוך לא מעט ויתורים למען בריאות, חופש וחירות תנועה שעולים בחיי אדם. חיים, כמו כל זכות אחרת, עולים כסף וכדי להגן על הדמוקרטיה והיכולת של כל אחד מאיתנו ללכת בטוח ברחוב, אנו מוותרים על חלק מהבטחון הזה (בצורה אירונית). אבל האם העובדה שאדם אחד רצה להתנקש באהוד אולמרט דיה בכדי למנוע מכל הפלשתינאים כניסה לישראל? כפי שכתב בזמנו אורי קציר, רצח נוסף של ראש ממשלה הוא לא בלתי סביר, וככל הנראה אם יעשה על ידי ערבי (שלא לדבר על פלשתינאי) הדבר יביא לפגיעה מוחלטת בחירויות האזרח.

בצורה דומה, כמו שהרצון של בשיר היתה לרצוח יהודי המחזיק בתפקיד מפתח, רצונו ג'וליאן סופיר, של רוצח נהג המונית הפלשתינאי (לכאורה) תייסיר קראקי להרגו רק בשל היותו פלשתינאי הוא פשע מזוויע. פשע שנאה לא פחות מהרצון להרוג את אולמרט, אולי אף יותר – בעוד שאולמרט אחראי (לכאורה) במישרין, קראקי היה בסך הכל אזרח. אזרח שראוי להגנה. הדומה בין שני המקרים רב על השונה. האם כעת עלינו לאסור על עולים חדשים מצרפת לחזור בתשובה רק כדי שלא יוכלו לשסף גרונות של נהגי מונית פלשתינאים? לדעתי לא.

הדמיון הרב בין המקרים, תוך תגובות שונות במחנות ('עשב שוטה', 'היו רוצחים אותנו אם הם היו יכולים') מבהיר מדוע התרחיש (המוכחש) המוצג על ידי NRG הבוקר, לפיו פורצת מלחמה כימית וארקדי גאידמק מתנדב לממן ערכות מגן אך רק ליהודים (מה עם עולים נוצרים מרוסיה, אגב?): לא לעובדים זרים, לא לערביי ישראל בטח שלא לפלשתינאים, הוא תרחיש מבחיל.

האם המדינה תסכים לקבל תרומה כזו מגאידמק או שמא תחליט להחיל את עקרון השוויון גם בתרומות ולא תסכים לקבל תרומות עבור יהודים בלבד; במעשה כזה תראה המדינה כי היא דמוקרטית ויהודית יחדיו, מכבדת את המסורת ולא נותנת לגזענות של אחרים להרוס לנו את המדינה. המקרה הזה מקבל יותר פרופורציה כשהוא בא בשילוב עם הסיפור של רוגל (גישה טיפה יותר מתלהמת ופחות ביקורתית ניתן למצוא אצל שרון); רוגל מספר כי כשהלך לבקר את חברו הפצוע מהצבא, גילה כי הצלף הפלשתינאי שירה בחברו שוכב מיטה לידו בבית החולים. ישראל לא מפקירה פצועים, גם אם הם לא של אחרים.

זו התנהגות ראויה ממדינה. להפריד בין הטיפול הרפואי למשפטי. החייל לא יכול להיות גם השופט, ואולי לא ראוי שיהיה.

האם המדינה אבל תסרב לקבל מסכות מגאידמק? אהוד אולמרט סובר שלא.

One thought on “על ההבדל בין תכנון לרצון:: מצעב בשיר

  1. טטטט. כל התלהמות אצלי בפוסט אינה שלי, אלא של אמיר שכתב אותם, כפי שהוא רואה את העניינים מנקודת מבטו כרופא מבואס. אני בסה"כ ציטטתי…

Comments are closed.