ודאות עולה כסף, את זה כולם יאמרו לכם. אחרת כיצד ניתן להסביר את העובדה שבשאר אסד הוציא מיליון דולר על מסע הבחירות שלו בו הוא המועמד היחיד? אסד מבקש את אמונה של סוריה בתקציב של קצת פחות משמונה סנט לקול; תקציב מופרך בכל קנה מידה של קמפיין מדינתי, מצד אחד, ומוגזם ביחס לעובדה שהוא המועמד היחיד. רק לשם השוואה קצרה, ב2003 ריכזתי (יחד עם שרון דולב) את קמפיין הבחירות של מפלגת מרצ ברמת השרון, תקציב הקמפיין שלנו היה כ80,000 ש"ח (המידע המדויק לא זמין) וקיבלנו כ1,100 קולות, קצת פחות מ80 ש"ח לקול (או 17 דולר בערכים של 2003). מצד שני, המועמד שזכה בראשות העירייה קיבל כ3,000 קולות והוציא 363,258 ש"ח (כמעט 100 ש"ח לקול?) (עוד מידע כאן).
אותה הסוגיה היתה עם בחירתו של עופר עיני למזכ"ל ההסתדרות הנוכחי. עיני, שצפוי היה לנצח ברוב גדול, היה מעוניין בהשקטת הקמפיין והורדת אחוזי ההצבעה (כך היה גם בפועל במרחב הנגב); עיני זכה לרוב של 92% מהקולות, כל מי שמכיר בחירות יודע שרוב כזה ככל הנראה מראה על העדר תחרות אמיתית. החסרון באי-תחרות הוא לא רק שהבוחרים אדישים לתוצאה, אלא גם שהם לא מאמינים שהבחירות משפיעות עליהם. אדישות הבוחרים היא מעגל שוטה: הם לא מאמינים שהם יכולים להשפיע בפועל, ולכן הממסד יכול לעיתים לקבל החלטות שאינן בטובתם של הבוחרים, מה שגורם לאבדן האמון ביכולת להשפיע.
יואב לרמן כותב היום על שביתת האופורטוניסטים באוניברסיטה ומציין: "אני ממליץ לבדוק איך מתנהלת אגודת הסטודנטים שלו בפרטים הקטנים. האם, כמו
באוניברסיטת תל-אביב חצי מהנציגים לא מתמודדים ואחוז ההצבעה עומד על 13%?
כאשר זהו שיעור ההשתתפות של הסטודנטים בבחירת הגוף שמייצג אותם, שלא
יתפלאו שהגוף הזה לא באמת מייצג אותם, אלא פועל רק למען נבחריו." אבל אגודת הסטודנטים בתל-אביב לא לבד; אם ננתח את תוצאות הבחירות הפנימיות במפלגת מרצ שהתקיימו בשבוע שעבר (אם אלו היו זמינות) נראה לא רק אחוזי התמודדות נמוכים (לדוגמא, בכמחצית מהישובים כלל לא נערכו בחירות).
אותם סניפים ששלחו נציגים ללא בחירות הביאו לכך שתתקיים במרצ דמוקרטית מחדל; דמוקרטית מחדל היא דמוקרטיה שמבוססת על כך שכלל האזרחים מוכנים להניח כי אלו שמעוניינים להשתתף במשחק הדמוקרטי ראויים לקבל את ההחלטות עבור כל השאר. בצורה כזו רק אחוז מועט מבין האזרחים מתפקדים בכלל למפלגות, אחוז יותר מועט מהמתפקדים בכלל מצביע בבחירות, ואחוז אפסי מתמודד בהן לתפקידים במפלגה. אותו אחוז אפסי קובע מי יהיו חברי הכנסת, שקובעים את המדיניות. כלומר, בכל המדינה הזו, כמו באגודת סטודנטים, שולטים לא יותר מ100 – 200 אנשי כח שמעוניינים בתוצאות הבחירות.
הכלל הוא, להערכתי, שמידת הדמוקרטיה בארגון מסוים מצויה ביחס ישר לכסף שהוצא במערכת הבחירות הפנימיות בו; ככל שמועמד מוכן להוציא יותר על מנת להבחר, כך גדולים הסיכויים כי הוא יבחר בצורה ראויה ויהיה מועמד ראוי.
המאבק שיערך מחר על ראשות מפלגת העבודה הוא חשוב. הוא חשוב לא רק כי הבחירה תהיה אידיאולוגית: בין דרך לאין-דרך, הבחירות חשובות כי הן הראשונות בהן יש מספר כה רב של מועמדים, גם אם התקשורת מנכסת לה מאבק אימתני בין עמי איילון לאהוד ברק, צריך להיות עוור כדי להתעלם מכוחו העולה של עמיר פרץ (לא בסקרים). עמיר עוד יפתיע כאן.
מבין כל המועמדים, המועמד העדיף על אזרחי המחדל הוא אהוד ברק; עליו הם יודעים שהם יכולים לסמוך בעיניים עצומות ולא לבקר את פעולותיו. האזרח שמעוניין בהשתתפות הפוליטית ולא מעוניין להיות נתין אלא אזרח, דווקא יטה לבחור במועמדים כמו עמי איילון ועמיר פרץ. על מועמדים אלו צריך לפקח יותר מצד אחד, ולוודא שהם עובדים. העבודה יותר קשה, אבל התוצאות מובטחות.
בסך הכל, ממשלת ישראל לא מתנהלת בצורה שונה מאגודות סטודנטים; גם באגודה יש מינויים פוליטיים בדירקטוריונים של חברות בנות, גם באגודה יש נסיעות יקרות לחו"ל, משכורות מנופחות לעיתים ואפילו זמן טלוויזיה. אבל גם באגודות סטודנטים יש לצפות לפעמים לדברים מוזרים. להלן שיחה מוזרה שהתנהלה ביני לבין יואב לרמן הבוקר. להזכירכם: (1) לרמן ואנוכי חברי היינו חברי אגודה ב2004-2005; (2) לאחרונה ישנה מחלוקת בנוגע למכירת מניות איסתא, שהיתה בבעלות התאחדות הסטודנטים. ביום חמישי נדחתה בקשת הסטודנטים לעצור את הליך המכירה בבית המשפט; לאחר מכן האסיפה הכללית של בעלי המניות דחתה את ההסכם בינתיים והחזירה את ראשי האגודה למשא ומתן עם קבוצת משקיעים אחרת. יואב ואני ניהלנו שיחה קונספירטיבית, את החלק שלה שלא מותר לפרסום צנזרתי:
[11:26:52] Yoav Lerman: אני לא בטוח איך אפשר לחבר פה את מפת השחיתות
[11:27:05] Jonathan J. Klinger: אני קונספירטור, אני מאמין שאפשר.
[11:27:12] … אני מאמין שהשביתה נועדה לקצר את חופשת הקיץ
[11:27:24] … ועקב כך לגרום להקטנת ההכנסות של איסתא כי פחות סטודנטים יטוסו
[11:27:31] … מה שיגרום לכך ששווי איסתא, על הנייר, ירד
[11:27:38] … מה שיגרום לכך שאפשר יהיה למכור אותה במחיר יותר נמוך
[11:27:49] Yoav Lerman: סופסוף מצאת את הסיבה האמיתית לשביתה
[11:28:00] Jonathan J. Klinger: כנראה.
אני זוכר שבזמנו הייתי חבר באגודת המד"ב והפנטזיה הישראלית. באחד האייקון העליתי בצחוק את הרעיון שאני אתמודד על תפקיד באגודה. מישהו ענה לי לגמרי ברצינות שאם אתמודד, סביר להניח שאבחר, כי לגוף של 8 אנשים יש כרגע 6 מועמדים.
יהונתן, פוסט לעניין. הכנסת, על שלל תחלואיה היא המוסד הנבחר שפועל בצורה הכי טובה, בעיקר בגלל שהיא שקופה מאוד, לאזרחים איכפת ממה שקורה שם ומעל 60% הצביעו בבחירות שלה.
בגופים הנבחרים האחרים שלנו, המועצות המקומיות ואגודות הסטודנטים אחוזי ההצבעה הם נמוכים מאוד. למועצת עיריית תל-אביב הצביעו 23% מבעלי זכות הבחירה בלבד. אם הייתי אחד מראשי אגודות הסטודנטים, וספציפית אם הייתי בתל-אביב, הייתי פועל להגדלת ההשתתפות בבחירות לאגודה, גם במספר המועמדים (שלא יהיה מצב שאנשים נבחרים בלי בחירות) וגם בשיעור ההשתתפות. זו התרומה הגדולה ביותר שאגודת הסטודנטים יכולה לתת לסטודנטים ולמדינה – שיעור באזרחות. קצת חבל שאגודת הסטודנטים פועלת בכיוון ההפוך בדיוק על-מנת לשמר את מוקדי הכח, ובדרך פוגעת בשיעור החשוב ביותר שהסטודנטים יכולים לקבל בזמן שהם באוניברסיטה.
כשאתה משווה בין ישראל לסוריה, כדאי להוסיף למשוואה את מדד יוקר המחיה בשתי המדינות (או איזזשהו מדד שיתקנן אותן לסולם אחיד שמשקף יוקר מחיה, למשל מדד המק). סביר להניח שלאחר התיקון ההפרש יהיה עדיין גדול, אבל קצת פחות.
ערן,
באיזהשהוא שלב אתה צודק. אני חושב שצריך לבחון אבל האם 8 סנט יכולים לקנות קול (נטול קמפיין) לעומת 17 דולר. אני מאמין שאפשר לקנות יותר קולות ב17 דולר לאדם.