– "סתום את הפה" היא אמרה לי. היא לא רצתה שאני אדבר בכלל.
– "אבל… אבל אני בסך הכל מדבר לעצמי, ממלמל כל מיני דברים שאף אחד באמת לא קורא"
– "זה לא שכל מה שאתה אומר אלים וגס, אבל מספיק שחלק קטן מזה כך וכבר אני לא רוצה שאחרים ישמעו אותך". לא ידעתי איך להגיב. "תבין, זה לא הדיבור המלוכלך והנגוע שלך, זה שאני באמת חושבת שצריך להגן על ילדים, ואתה יודע מה? גם לא חשוב שאף אחד לא חייב להקשיב לך."
המשפט, וכל הנגזרות שלו, אינם מדע במובן הקלאסי של המילה. תיאוריות משפטיות הן במקרה הטוב תיאוריות סוציולוגיות שמנוסחות באופן שיכול בצורה מתמטית לזהות התנהגות של אנשים, העדפות שלהם ואולי גם לחזות התנהגות עתידית ודרכים לשנות אותה. אי אפשר לבצע פעולות חישוב על משפט בפועל. אבל, אם אנחנו נתעקש, נוכל למצוא לא מעט הקבלות בין משפט לתחום אחר, שנחשב מדעי דווקא, וזה התחום המתמטי. מתמטיקה, כמו משפט, היא "מדע" שמבוסס על אקסיומות, שמתוכן גוזרים דרכים כדי להסביר את המציאות.
המתמטיקה היא כלי למדעים כמו הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה, שנועד להסביר את התהליכים שמתרחשים בעולם. מצד אחר, גם המשפט יכול להיות כזה. אנו גוזרים אקסיומות (כמו ספירה, במתמטיקה) ומהן מרכיבים את הכללים. כשל מתמטי פשוט, הוא הסברה שארבע שווה לחמש. אם אנו מכירים את כלל הטרנזיטיביות, בו אם a*x=b*x אזי אם 4*0=5*0 אז 4=5, אנו גם מכירים ביוצא מן הכלל, הכלל בו כפל באפס אינו חלק מאותו חוק. גם במשפטים אנו גוזרים הנחה שכל בני האדם נוצרו שווים (ובצלם) וכי כל אדם זכאי מתוקף אותה הנחה לאותן זכויות.
מהן אותן זכויות, אולם, אף אחד לא הגדיר, וכל הגדרה שנובעת מכך תהיה בניה בעייתית, כמו הנחות אחרות במשפט.
הזכות לביטוי היא לא זכות פשוטה. היא נובעת מכך שהביטוי הוא המשך ישיר של המחשבה; ואלו שמאמינים שהמשפט יוצא מהגוף החוצה לא מעוניינים להגביל את הגוף מבחינה פנימית ולכן לא מעוניינים להגביל את המחשבה. השאלה האם לשנות את טבע האדם, ומה הדרך הנכונה לעשות זאת, היא שאלה נורמטיבית ולא דסקריפטיבית.
לכן, מי שירצה להגביל את הביטוי, יהיה זה שמאמין שהגבלת הביטוי משנה את טבע האדם המתבטא ואת טבע האדם המקשיב. מי שירצה לא להגביל את הביטוי, אלא לנסות לשנות באמצעים אחרים את טבע האדם, הוא זה שמאמין שהגבלת הביטוי לא תגביל את המחשבה.
אולם, על ידי שינוי השפה שבה אנו חושבים בכלל ניתן יהיה לשנות את המחשבה. אלמלא הומצא האפס לא היה ניתן לבטא את ארבע שווה חמש; אולם הדבר לא היה אומר שהפעיה לא קיימת, אלא רק שהיא לא ניתנת למחשבה על ידי האדם בשפה נתונה. לכן, רק על ידי פתרון הבעיה והסבר כי אפס הוא חריג ניתן יהיה לפתור אותה, לא על ידי ביטול האפס על מנת לשמר את המתמטיקה, לא?
עכשיו, כשהסכמנו על זה, מה התועלת בצנזורה של האינטרנט?
אני לא חושב שמי מחברי הכנסת יכול להתחבר לדברים ברמה הפילוסופית.
עצוב לראות כך את שקיעתה של כנסת ישראל.
יהונתן: הייתי רוצה להגיב לרעיון המרכזי, אבל עוד לא ירדתי לסוף דעתך. אני אקרא את הפוסט עוד כמה פעמים. בינתיים אני רק אעיר (שוב) על ההתייחסות למתמטיקה. אולי ההערות האלה ייראו לך קטנוניות:
– מתמטיקה היא לא "כלי למדעים". היא תחום ידע בפני עצמו.
– שכחת לנסח את הסיפא של "כלל הטרנזיטיביות", ולמיטב זכרוני לא נתקלתי בו מעולם בשם זה. אתה בטוח שזה שם מקובל?
– הכי חשוב: הספירה היא לא אקסיומה.
חגי,
יכול להיות שאני טועה בשם של הכלל המתמטי, אגב. אני לא מתמטיקאי…
מתמטיקה היא מדע בפני עצמו, אבל עיקר השימושים שלה היא במדעים האחרים; המתמטיקה "מסבירה" את העולם באמצעים טכניים.
אקסיומה היא ספירה כיוון שהיא נובעת מהעובדה שאחד ועוד אחד שווה שתיים. בלי להכנס לעניין של תורת הקבוצות וכו' הרעיון של ספירה הוא אקסיומטי כיוון שהמספרים מסודרים ומשוימים (כלומר האקסיומה היא לא רק העובדה שאחד ועוד אחד שווה שתיים, אלא שיש ספרה בשם שתיים, ושהספרות מבוססות על בסיס דצימלי)