The Dalmore הוא סינגל מאלט שנרקח במבשלת Whyte and Mackay ב סקוטלנד. אותה מבשלה שמביאה לנו את הויסקי היחסית זול (ניתן למצוא בקבוק בפחות מ80 ש"ח) שנקרא, בצורה מפתיעה, Whyte and Mackay. על הבלנדד הפשוט אני אפרט בהזדמנות אחרת; אולם מן הראוי להתייחס ל"תופעה" של מבשלות שמייצרות ויסקי זול (וסביר ביותר) בלנדד יחד עם מאלטים איכותיים ביותר (ראה ערך גלנפידיך – גרנט'ס) בעין יפה. מדובר ביכולת לאפשר גם לאלו שידם אינה משגת להתחכך בסינגל מאלטים לטעום תערובת של ויסקים שעשויה לפתוח את החיך ולתת להם לטעום עוד קצת אוויר הרים.

בויסקי The Dalmore נתקלתי לראשונה אתמול בדיוטי פרי של שדה התעופה של מדריד. התכנית המקורית שלי היתה להעשיר את הבר בדירה בגלנפידיך סולרה ריזרב, הבעיה היתה שלא היה לי מקום בתיק להכניס את הגליל הגדול; חשבתי לקנות גם עוד בקבוק של פיימאוס גראוס, אחרי שכמעט סיימתי את הקודם (Cask Strength, 59.8%, תודה ששאלתם) ואז, בעוד שאני מחזיק את בקבוק הגראוס ביד, שמחזיק אצלי כבר כמעט שנתיים ונלגם במידת ה"חצי צ'ייסר" כל פעם, ראיתי את The Dalmore. הצבע הענברי שלו פשוט כבש אותי במקור. הנחתי, מבלי לשאול, שמדובר בויסקי שיושן בחביות עץ כלשהן עם טעם דומיננטי. המחיר לא היה בשמים, אז החלטתי לקנות.

אתמול, לפני היציאה לארמדילו, אמיר עבר דרכי כדי לחסוך חניה ושונות; החלטתי שננסה את הויסקי. מזגתי שתי כוסות צ'ייסר והחלטנו לנסות. מה כבר יכול להתקלקל?

התחלתי בלגימה קרשונה קצרה, אחר כך עוד אחת כדי לוודא את הטעם. לבסוף החלטתי להוריד את כל השאר במכה אחת כדי לבחון את האפטר טייסט. בסך הכל עשיתי שלוש טעימות: הראשונה על השפתיים, השניה בפה עצמו והשלישית בגרון.

שפתיים: הויסקי עצמו מתקתק, בלי טעם מעושן ובלי טעם פירותי. נקי בצורה שמזכירה מעט את הג'וני ווקר גרין לייבל ורחוק מכל גלנמורנג'י או גלנפידיך שאני מכיר; מדובר במתקתקות שונהה, לא של סוכר ולא של סוכרזית. משהו נחמד מאוד.

פה: הטעימה בפה הגיעה אחרי שהשפתיים כבר הרגילו עצמן לטעם הייחודי יחסית של הויסקי, הלחיים היו צריכות לנסות. לא היתה חריפות במשקה, כמעט כאילו מדובר במשקה קל, משהו שייחודי יחסית לויסקים, ובמיוחד לסינגל מאלטים. הפליא אותי חוסר הטעם שלו בצורה כללית, חוסר הטעם הוא תכונה טובה, מדובר בתכונה שהזכירה לי את הפעם בה אחרי חצי בקבוק אבסינת' Maria Mayanas התחלתי להרגיש את רבדי הטעם בטקילה ששתיתי אחרי; הרעיון הוא שבויסקי עם אחוזי אלכוהול גבוהים במיוחד אתה לא מרגיש כמעט את הטעם אלא בשפתיים עצמם, כשקולטני האלכוהול שלך לא מגורים מדי מהשתיה.

גרון: כאן דווקא הרגישו את 40 אחוזי האלכוהול, הלוואי וטעם הלוואי שהיה נשאר בפה היה מחזיק יותר זמן. מדובר בטעם עשיר ולא שעורתי במיוחד, גם לא פירותי או מעושן, פשוט טעם של ויסקי ממים טובים וחומרים טובים.

לסיום: אם מדובר במי שלא רגיל לסינגל מאלטים, הדאלמור הוא התחלה נהדרת וגם סוף טוב. מי שיחבב את הדאלמור בתור סינגל מאלט לא יוכל לשתות את המאלטים המעושנים והכבדים, במקרה הטוב הוא יוכל לנסות בושמיל'ס או ג'וני ווקר ירוק, אבל לא מעבר. מי שמכיר כבר סינגל מאלטים יתקשה להתרגל לדאלמור בתור סינגל מאלט, אבל במקרה הטוב יוכל להכיר משקה "מסוג אחר". לעומת הטאליסקר, לדוגמא, מדובר בעולם ומלואו של טעמים שונים. את הטאליסקר אפשר להגדיר באלף ואחת צורות, את הדאלמור אפשר להגדיר מאלט פשוט מאוד ונקי.

ציון? אני ממליץ שתוציאו את חמישים השקלים שלכם על כוס בבר הקרוב ותחליטו לבד.