שמעון פרס הוא נשיא מדינת ישראל הראשון מזה עשור שנבחר שלא מן האופוזיציה; החריג היפה בישראל הוא שבשלושים השנים האחרונות רוב נשיאי ישראל שנבחרו באו משורות האופוזיציה. למעט פרס ועזר ויצמן, הנשיאים שלא מן האופוזיציה היו אפרים קציר, שהגיע לנשיאות ישראל מתוך האקדמיה, יצחק בן צבי, וחיים ויצמן; אולם הנשיא שנבחר מתוך הקואליציה עצמה ובתור נשיא שאינו אופוזיציונר לממשלה היה זלמן שז"ר, שנבחר ב1963. בימי ממשלתו הראשונה של מנחם בגין, בשנת 1978 נבחר "נער בן-גוריון" יצחק נבון, ב1983, תחת הנהגת מנחם בגין כיהן חיים הרצוג כנשיא המדינה. ובל נשכח את משה קצב שנבחר בעת שאהוד ברק (עדיין) כיהן כראש ממשלה.
נשיא שאינו קואליציונר תורם רבות לשמירה על הדמוקרטיה. בניגוד לנדמה, לנשיא יש לא מעט סמכויות. בין היתר, זה בוחר את חבר הכנסת שנראה לו בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב את הממשלה, זה חן אסירים, ובעיקר – זה תורם לרוח הציבורית. נדמה ששנים עברו מאז שדמות ציבורית בעלת עשיה כלשהיא עמדה בראש המדינה. ואכן, פרס, עם כל הבעייתיות שבכך, נחשב בעיני הציבור "איש עשיה". לנשיא אופוזיציונר חשיבות רבה כיוון שזה יכול להלהיט את הציבור לפעול כאשר הדבר דרוש לא פחות מאשר להרגיע את הרוחות וליישב את השסעים הפנימיים.
אני לא חושב ששמעון פרס הוא האדם שיכול לעשות זאת (לא שאני חושב שמי מהמועמדים האחרים יכול היה); אולם המחשבה עצמה על נשיא כתפקיד שמטרתו לייצב את הדמוקרטיה באמצעות ייצוג הקולות שלא נשמעים על ידי הקואליציה היא מחשבה חשובה.
cc-by-sa-nc R.J. Friedlander
|
לדוגמא, סוגיה מעניינת שנלמדת במשפט חוקתי אך טרם נבחנה היא סוגיית סעיף 11(א)(1) לחוק יסוד: נשיא המדינה. אותו סעיף קובע כי נשיא המדינה יחתום על כל חוק חוץ מחוקים הנוגעים לסמכויותיו. לא פורט מה יקרה באם נשיא המדינה לא יחתום על חוק מסוים; אולם, מה יתרחש אם כאשר יועבר חוק איסור מצעדי גאווה התשס"ז 2007 בקריאה שלישית? נשיא לעומתי, אופוזיציונר אמיתי, שמתנגד לקיצוץ חופש ההפגנה והזכות לביטוי בכלל, היה יכול לסרב לחתום על חוק זה, ואז, באורח פלא, היתה עולה השאלה האם חוק ללא חתימת הנשיא תקפה. |
קולו של שמעון פרס, להערכתי, לא ישמע בנושא זה וחבל שכך. דווקא סירוב סמלי לחתימה על חוק מיותר ומרושע היה יכול להצית את השיח הציבורי בנושא.
כשיצחק נבון, נשיא לעומתי אחר, הפעיל את כובד משקלו למען הקמת חקירה לאירועי סברה ושתילא, איומו בהתפטרות היה בסופו של דבר מה שגרם לכך שהועדה תוקם ותחקור; נשיא קואליציונר, שחב את תפקידו לשמונים ושישה חברי כנסת, ככל הנראה לא יתמודד מול אותה כנסת וינסה לבחון את תפקוד הממשלה.
שמעון פרס, יותר משהמדינה חבה לו תודה על שנים של עשיה, חב למדינה ולשמונים ושישה חברי כנסת חוב אדיר – עליו להראות כי הוא ראוי לתפקיד אליו נבחר והוא מייצג את העם יותר מכל. נשיא שכה פחד ועלול היה להפסיד לעצמו אם בסיבוב השני רק עוד עשרים ושישה חברי כנסת היו מצביעים נגדו, נשיא כזה חייב להראות ממלכתיות ולדאוג לטובת העם. הוא צריך לשאול את המדינה את השאלות הנכונות, להתערב ולבדוק כל סוגיה, לעשות מה שהוא יכול כדי להקשות על הממשלה ולוודא שהיא באמת רוצה את טובת האזרח.
הבעיה היא שגם חברי הכנסת שלנו אמורים לדאוג לטובת העם, אבל את זה לא ציפינו מהם…
Technorati Tags: Shimon Peres, President, Israel, Politics
ג'וני
מאיפה הגעת לכך שאם עוד 26 היו מצביעים נגדו בסיבוב השני הוא היה מפסיד.
בסיבוב השני הצביעו 119 ח"כ, מתוכם 86 לפרס, 23 נגדו, ו-10 פסולים או נמנעים.
לפי שיטתך אם 60 ח"כ היו מצביעים בעדו, 49 נגדו ו-10 פסולים או נמנעים הוא היה מפסיד, אך סעיף 8(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה קובע כי אם היה מועמד אחד בלבד, אזי מצביעים בעדו או נגדו והוא לא צריך 61, רק אם רוב חברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה והצביעו בעד או נגד היו מצביעים נגד הוא היה מפסיד… וזה מאוד לא ראלי… הרבה יותר קשה לשים בקלפי "נגד" פרס, מאשר להמנע, או להצביע לאחר!
חובו של פרס הוא אולי לאולמרט שהפעיל את כישוריו הפוליטיים לטובתו, ליואל חסון שעשה ימים ולילות לטובתו (בשביל להיות יו"ר ועדת הכנסת או יו"ר הקואליציה – כמובן), אולי הוא חב תודה לרב עובדיה, אבל אין הוא חב תודה לכנסת או ל-120 חבריה.
צודק לגבי מספר חברי הכנסת, טעות שלי.
לגבי "חוב התודה שלו", פרס חייב ולא "חייב תודה". חייב במובן של לכנסת היה זכות לבחור, היא בחרה בו, חובת הנאמנות של פרס היא לכנסת ולעם.
להזכירך, בזמן בחירת הנשיא בימי אהוד ברק (פרס מול קצב). ברק סירב לתמוך בפרס… זה מוריד עוד הנחה שהנחת. לגבי נשיא מהאופוזיציה.
הנחה נוספת שמתנפצת היא שעזר וייצמן היה מועמד הקואליציה (בידיוק כמו פרס) וניצח את דב שילנסקי מהאופוזיציה ב1993 ברוב מוחץ כשראש הממשלה (רבין) היה זה שדאג שהוא ייבחר, בידיוק כמו כאן. אל תגיד לי שעזר וייצמן היה מהימין, משום שלקראת הבחירות של 92, הוא הודיע שהוא תומך ברבין. בידיוק כמו פרס. בכל מקרה הוא היה המועמד המוצהר של הקואליציה.
רשמת:"בניגוד לנדמה, לנשיא יש לא מעט סמכויות…"
ה'לא מעט' הזה תורגם על ידך ל:
1. "בחירת הח"כ שיכול להרכיב את הממשלה"- אבל דה-פקטו זה תמיד ומעולם היה וישאר בעל הסיעה הגדולה ביותר שנבחרה. זוהי לא סמכות, זוהי חותמת גומי.
2. חנינת אסירים אינה סמכות שקשורה לניהולה של המדינה, זוהי סמכות חגיגית ונאה, אבל אינה קשורה כהוא זה להליכים חקיקתיים כלשהם, הליכים שסביבם מיקדת את המשך הפוסט. תסכים איתי שגם אי חתימתו של הנשיא על חוקים שנוגעים אליו (ומה הקשר מצעד הגאווה לחוק שצריך להחתם על ידי הנשיא?) בסוף, אחרי שתשאל השאלה- לא תמנע מחוק להתקיים.
3. ולגבי האחרון, 'תורם לרוח הציבורית' (WTF?)- עזוב שזו לא סמכות ולא נעליים- אתה יודע טוב מאוד כמה קצב / עייזר / הרצוג תרמו לרוח הציבורית. נינט תרמה הרבה יותר. זה לא אומר שהיא מחזיקה בסמכות כלשהי…כולם היו ונשארו סמלים לא מעורבים, סמלים נאים ויפים שלא שינו דבר ולו חצי דבר בהתנהלות של מדינת ישראל. ככה היה נשיא, וכזה ישאר פרס.
אני חושב שבמקרה הזה, בנית תיאוריה ממשהו שהוא לא קרוב למציאות רק בגלל שאתה מתחלחל מהעסקה עם עובדיה יוסף והקשר ההיסטורי שיש לפרס עם החרדים.
אפי, עזר ויצמן היה מועמד קואליציה. את זה כתבתי עוד בפסקה הראשונה. לגבי סמכויות הנשיא: לנשיא אין חובה לבחור את הח"כ מהמפלגה הגדולה ביותר; זו סמכות ולא חותמת גומי. הנשיא יכול להחליט שלאלי אפללו יש את היכולת להרכיב קואליציה ולא לאחר ולכן להטיל עליו את ההרכבה. מדובר בסמכוות שאין לזלזל בה.
כלל לא דנתי בחנניה כיוון שמדובר בסמכות יפה ולא יותר.
לגבי הייצוגיות, נראה לי שפרס יעשה משהו להפוך את הנשיאות למשהו יותר ממלכתי.
אפי ויהונתן – חנינת אסירים היא לא רק סמכות חגיגית ונאה. הנשיא חיים הרצוג בחר להעניק חנינה לאנשי השב"כ שהואשמו כי הכו את המחבלים מקו 300 בעודם כפותים, כמו גם לבכירים שהסתירו את הפרשה ובהם ראש השב"כ אברהם שלום. החנינה ניתנה עוד בטרם הועמדו למשפט – מהלך תקדימי שגרר מחלוקת ציבורית גדולה (אני כזה זקן שאני ממש זוכר את זה). הרצוג היה מודע לכך שהמהלך יעורר ביקורת , אבל היה בטוח בצדקת דרכו והיה מוכן לספוג את האש. אסור להקל בסמכות החנינה – מכיוון שהחוק אינו מסייג אותה והנשיא אינו חייב חשבון לאף סמכות יש לה פוטנציאל גדול. כיום יש לא מעט אסירים בישראל שחנינתם יכולה להיות בעלת משמעות פוליטית וסמלית גדולה (שתי דוגמאת: יגאל עמיר ומרואן ברגותי)
דרך אגב, בזמן פרשת השב"כ שמעון פרס היה סגנו של ראש הממשלה שמיר, וראש הממשלה (לאחר הרוטציה). אין לי ספק שהיתה לו יד במהלכים מאחורי הקלעים שהובילו למתן החנינה.
גם לגבי הסמכות להטיל על הח"כ המתאים ביותר את הקמת הממשלה לא מדובר בסוגיה תאורטית. ובאופן מפתיע גיבורי הסיפור הזה הם אותן דמויות מהסיפור הקודם. בבחירות של 1984 המערך קיבל 44 מנדטים והליכוד 41. באופן אירוני היום זה נשמע לנו הרבה, אבל אז זה נחשב לירידה בכוחן של המפלגות הגדולות. המפלגות הדתיות הפכו ללשון מאזנייים שבלעדיהן לא ניתן להקים קואליציה, אבל נראה היה שאיתן גם לפרס וגם לשמיר היתה אפשרות להקים קואליציה צרה. הנשיא הרצוג בחר לתת לפרס להקים את הממשלה – וזה היה מפתיע כי הדתיים נטו יותר לכיוון הליכוד. הנה כבר ניצול הסמכות הנשיאותית באופן שיכול להכריע. אבל פרס לא הצליח להקים קואליציה (כרגיל) והודיע לנשיא על כשלונו. הרצוג נאלץ להטיל את ההרכבה על שמיר אבל הוא עשה זאת רק לאחר שהובטח שתוקם ממשלת אחדות לאומית ושתהיה רוטציה כך שפרס יכהן כראש ממשלה בשנתיים הראשונות ושמיר באחרונות. הממשלה הזו היתה אחת החשובות בתולדות ישראל – היא הצליחה להדביר את האינפלציה הרצחנית, והחלה את היציאה הארוכה והחלקית מלבנון. מצד שני היא החלה אינפלציה במספר השרים והתפקידים השונים (97 חברי כנסת בקואליציה וצריך לתת משרת שר גם לסיעות הקטנות. נו, אתם יכולים לתאר לכם לאן זה יוביל…)
הרצוג היה נשיא בתואר, אך בדרכי פעולתו (כמו גם בגינויו) הזכיר מלך סמכותי במונרכיה קונסטיטוציונית. וזה מה שמוכיח בפעם האלף שלא התפקיד עושה את האדם, אלא האדם עושה את התפקיד.
תיקון למשפט האחרון: (כמו גם בגינוניו)
טוב לפעמים שזקני השבט מלמדים. החכמתי. תודה!
ד"א – בנוגע לחתימה על חוקים, חוק-יסוד: נשיא המדינה לא נותן שק"ד בידיו של הנשיא, סעיף 11.(א) פסקה (1) קובע שהנשיא: "יחתום על כל חוק חוץ מחוקים הנוגעים לסמכויותיו"
כלומר, הוא "חייב" לחתום על החוקים, ואינו יכול לסרב.
ניתן לראות חיזוק לכך בצורך בחתימת קיום על מסמכי הנשיא, שנקבעת בסעיף 12. "חתימתו של נשיא המדינה על מסמך רשמי טעונה חתימת קיום של ראש הממשלה או של שר אחר שהחליטה עליו הממשלה, זולת מסמך הקשור בכינון הממשלה או בפיזור הכנסת".
ובנוגע לסמכותו של הנשיא להטיל את תפקיד הטלת הממשלה, נכון שכאן לנשיא יש שק"ד, אבל הוא מוגבל מאוד, לפי תנאי הכנסת. בכנסת הקיימת גם אם הנשיא קצב היה מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על יו"ר הליכוד או על יו"ר העבודה הם לא היו מצליחים להרכיב קואליציה. תיאורטית ניתן להטיל את המלאכה על חבר הכנסת שאינו יו"ר מפלגה, אך אז יווצר קרע במפלגה ובסיעה – אני לא חושב שח"כ אפללו היו יכולים להרכיב קואליציה….
דין,
אכן הנשיא "חייב" לחתום על החוקים, אך הוא יכול לסרב, לא קבועה בסעיף 11 ענישה פלילית על נשיא שלא יחתום, והשאלה מה יקרה אם נשיא לא חתם או מסרב לחתום היא שאלה שעשויה להיות קריטית.
לגבי חתימת קיום, בדיוק כאן נועדה החתימה כדי למנוע מנשיא לקחת את החוק בידיו ולהוציא מסמך הקשור למדינת ישראל ומשפיע עליה מבלי לקבל אישור מהרשות המבצעת.
לגבי הרכבת הממשלה, אם קצב היה מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס, נניח, ולא על אהוד אולמרט, המצב היה יכול להיות שכן תהיה קואליציה. קרע במפלגה לא אומר שהדבר לא אפשרי. ואני מאמין שיש סיכוי שדבר כזה עוד יקרה.