אז הוא עמד לו שם, במצעד הגאווה. אלברט איינשטיין. האיש שהמציא את תורת היחסות, מרופט כולו, מלוכלך על פניו ולבוש בגדים מרופטים. הוא נשא תיק ג'יימס בונד ורעד. הייתי בטוח שיש לו פרקינסון או משהו כזה. שאלתי את אלברט אם הוא בסדר, דאגתי לאיש הזקן הזה, הוא פשוט לא היה נראה לי בסדר. ואז הוא בא ואמר לי: "אני בסדר, מי שלא בסדר זה אתם ששוכבים עם גברים." לא ידעתי אם לענות לאלברט, לא רציתי לשבור לו את תורת היחסות הגדולה שבאמצעותה הוא שינה את העולם. באמת שלא רציתי, אבל גם לא יכלתי לא להגיד כלום. בדיוק נגמרו לי הסוללות במצלמה. החלפתי סוללות ואלברט התחיל להתרחק ממני. מהר הגדלתי את התמונה, לא רציתי שיראה שאני מצלם אותו, לא היה לי נעים. אבל אלברט עמד שם, עם תיק ג'יימס הבונד שלו והתעמת עם שוטרי משמר הגבול, הם לא היו עבורו יותר מאשר מספר פרוטונים, אבל אלברט יצליח. הוא עוד ישנה את העולם, הוא עוד יגרום להומואים האלו לחזור למוטב, אלברט ימצא את הפתרון. הוא, תורת היחסות שלו וגם הרצון להציל את המדינה. הוא לא סרב להיות נשיא המדינה לחינם. אלברט עוד יחזור.

500 מטרים נערכה צעדת הגאווה. לדברי המשטרה היו כ2,000 צועדים, להערכתי היו הרבה יותר. הקפדתי ללכת לאורך כל המצעד הלוך ושוב כדי לצלם, כדי לראות מי בא ומי לא בא, כדי לחפש אקשן. הרי באתי לירושלים, חיפשתי חניה וצעדתי כ2,000 מטרים רק למצעד, הרבה יותר מהמצעד עצמו. בדרך הלוך נעצרתי כבר בצומת "קוקה קולה" כאשר נמצא חפץ חשוד שחסם את התנועה. כבר חשבתי על להסתובב כי עוד מאורע הרס לי את מצב הרוח באותו יום, בדיוק כמו במצעד הגאווה הקודם. יש משהו במצעדי גאווה שלוקח ממך את חדוות החיים הקלילה.

הפריע לי גם חוסר הסובלנות לדתיים במצעד. לא מצד הצועדים כמובן, אלא דווקא מצד השוטרים. כל חרד קטן שהתקרב למצעד נתפס ותושאל, כל דתי שבכלל חשב על לצעוד היה צריך להסיר את הכיפה כדי לא להסתבך עם ^{שלטונות} החוק. הסדר, נדמה היה לאותם שוטרים, היה צריך להשמר בכל מידה, גם אם המחיר הוא עצירת חופש התנועה של כמה חרדים. מה זה משנה בכלל אם הם עשו משהו או לא, הרי כולם אותו דבר, כולנו יחידה יהודית אחת. דומה שבשביל לאפשר להומואים לצעוד במצעד היתה צריכה המשטרה לדכא את חופש התנועה של אזרחים אחרים. זו לא היתה המטרה של המצעד, המטרה היתה לאפשר חופש תנועה לכל.

אבל מה הבעיה כאן בעצם? הבעיה היא שהמצעד אמור להפגין סולידריות עם מיעוטים מדוכאים מדכא מיעוטים אחרים, לא בגלל המיעוט המדוכא אלא בגלל חוסר היכולת לשמור על שלטון החוק.

המצעד הבא חייב\צריך\ראוי שיהיה בשדרות, בנתיבות או בכל מקום אחר בו לא ידרשו מיליונים מתקציבי הציבור כדי לשמור על הסדר. נכון, לחברים בירושלים יש זכות להפגין וראוי שהם יפגינו, אבל האם ראוי לעשות את זה כל כך רחוק, כל כך מנותק מהציבור ולצעוד 500 מטר? We've made our point, אי אפשר לעצור את חופש הביטוי, ועכשיו מה? עכשיו, אחרי שצעדנו 500 מטרים השנאה תפסק? אחרי שצעדנו רחוב שלם בירושלים פתאום תעלם השנאה להומוסקסואלים בחברה? אחרי שנצעד בכל שכונה מדוכאת תעבור ההומופוביה מהעולם? לא! כדי לשנות את השנאה, ההומופוביה והפחד צריך לעשות משהו עמוק יותר, צריך לשנות את המערכת מהיסוד. צריך למנוע את אי-השוויון שיש בחוק כלפי מיעוטים ולהבהיר שהזכות לאהוב ולחיות בזוגיות (או שלישיה, רביעיה, תשיעיה, עם עזים או אפילו לבד) היא זכות יסוד של כל אדם.

אותה אמונה היא גם זו שגרמה לי לחשוב שחוק האזרחות (או לפחות החלק בו שנוגע לאיחוד משפחות) ראוי להפסל כי הוא פוגע בזכות של אנשים לאהוב; כאן דווקא המקום להבהיר שיכול להיות שדווקא החוק יוכל לשנות את החברה ולא החברה את החוק. חבר הכנסת נסים זאב, אותו ח"כ שקרא לטיפול וגמילה של ההומוסקסואלים אמר "ממשלה של הומואים. ממשלה חד-מינית. בושה למדינת ישראל. בושה לכם.
תתביישו לכם. שואלים למה יש זנות במדינה הזאת. מה זה הומואים אם לא זנות?
אין לכם בושה.” כשעברה הצעת החוק בכנסת שאפשרה לבני זוג מאותו המין לרשת אחד את השני, דווקא ביטויים כאלו מראים למה שינוי של החוק ישנה את המצב.