צנצנת

ניק בוסטרום, פילוסוף באוקספורד, מעלה בשנית את השאלה האם אנו לא כלואים בסך הכל במשחק מחשב של אל אכזרי? בוסטרום, פילוסוף, משחזר את תיאורית Brains in a vat של הילארי פוטנם. פוטנאם לקחה (אורי ברוכין צודק, זה באמת גבר) את הנחת cogito ergo sum של רנה דקארט ושאלה האם ייתכן כי למרות היכולת שלנו להטיל ספק בקיומנו, יכול להיות שאנו בסך הכל מוחות שכלואים במיכלים?

Here is a science fiction possibility discussed by philosophers: imagine that a human being (you can imagine this to be yourself) has been subjected to an operation by an evil scientist. The person's brain (your brain) has been removed from the body and placed in a vat of nutrients which keeps the brain alive. The nerve endings have been connected to a super-scientific computer which causes the person whose brain it is to have the illusion that everything is perfectly normal. There seem to be people, objects, the sky, etc.; but really, all the person (you) is experiencing is the result of electronic impulses travelling from the computer to the nerve endings. The computer is so clever that if the person tries to raise his hand, the feedback from the computer will cause him to 'see' and 'feel' the hand being raised. Moreover, by varying the program, the evil scientist can cause the victim to 'experience' (or hallucinate) any situation or environment the evil scientist wishes.

cc-by-nd Jeffery Beall *פוטנאם מפריךכה את האפשרות שאנו מוחות על ידי שימוש בלוגיקה פשוטה. לטענתוה של פוטנם, אם היינו בסך הכל מוחות בתוך מיכל, עצם היות המשפט "אנו מוחות בתוך מיכל" היה הופך לשקרי, כיוון שלא היינו מסוגלים לחשוב על כך. לדבריוה, באם אכן היינו מוחות במיכלים (מב) היינו מדברים בשפת אנגלית-מיכל ומשתמשים בה לייצג את המציאות שאנו חווים. על מנת להניח זאת, מניחה פוטנם הנחה (שלהערכתי היא קיצור דרך) שמב הינו בפועל תכנת מחשב, שיודעת לזייף את התחושה. לכן: (1) או שאני מב או שאני לא-מב; אם אני מב אזי (1.1) אם אני מב ההנחה שאני מח בתוך מיכל היא נכונה, (1.2) אך אני לא "מח" בתוך "מיכל" ולכן אני לא מח בתוך מיכל. (2) או שאיני מב ולכן (2.1.) ההצהרה אני מב שקרית (3) ההצהרה אני מב שקרית בכל מקרה (רדוקציה מאוד); ובדבריוה:

It follows that if their 'possible world' is really the actual one, and we are really the brains in a vat, then what we now mean by 'we are brains in a vat' is that we are brains in a vat in the image or something of that kind (if we mean any thing at all). But part of the hypothesis that we are brains in a vat is that we aren't brains in a vat in the image (i.e. what we are 'hallucinating' isn't that we are brains in a vat). So, if we are brains in a vat, then the sentence 'We are brains in a vat' says something false (if it says anything). In short, if we are brains in a vat, then 'We are brains in a vat' is false. So it is (necessarily) false.

השאלה של בוסטרום לא שונה בהרבה מהטענה שהובאה בפני פוטנאם; אותה טענה הובאה בסרט המטריקס, שם בפועל ההצהרה התבררה כנכונה (ואולי הצליחה לסתור את הטענה של פוטנם). בוסטרום לא מציג טענה חדשה, ואפילו לא טענה מעניינת. הוא מביא את אותה טענה שהדתיים מציגים כשהם מדברים על קיומו של האל; אין שום הוכחה אובייקטיבית ולוגית לקיומו של האל, אך באמצעות הלוגיקה לא ניתן לסתור את קיומו של האל כיוון שזה מנסה להציג את עצמו כחיצוני ללוגיקה; לכן לא ניתן לסתור את קיומו של האל. (למעט ההשערה של קורט גודל, שמשעשעת בחוסר הלוגיקה שלה: האל הוא מעבר לתפיסתו של האדם, לכן, אם האדם תופס את קיומו של האל, האל לא קיים.)

הסיבה שאנו לא יכולים להיות בסך הכל יצורים במשחק מחשב, למרות שאנו לא יכולים להפריך בצורה מוחלטת את הטענה הזו (בוסטרום, לפחות לפי הכתבה טוען שבוודאות אנו חיים במשחק מחשב) היא שאנו לא מסוגלים להשתמש בשפה ולהגדיר את עצמנו. אנו מסוגלים לחשוב על עצם קיומו של משחק מחשב כזה; תחשבו על משחק מחשב עם בינה ורצון חופשי; משחק שהיה עובר את מבחן טורינג. עכשיו, תדמיינו משחק מחשב כל כך חזק שיקנה בינה לא למשחק עצמו, אלא לדמויות שמשחקות בו. כעת, בזמן המשחק במחשב, אחת הדמויות מקבלת את התובנה כי היא בסך הכל דמות ממוחשבת. אותה דמות מנסה לצאת מהיקום שברא לה המחשב, ומבינה את שגיאתה. עצם היכולת של דמות להכיר בקיומה ולהטיל ספק בקיומה היא משהו שלא היה ניתן לה על ידי מתכנת רב-און. מתכנת היה מגביל את היכולת של מכונה לחשוב על היותה בסך הכל מכונה.

אם נחזור לקורט גודל לשניה, המכל שבו מוחנו היה כלוא חייב להיות גדול מתפיסתנו, לכן, אנחנו לא יכולים לחשוב עליו; אולם, עצם המחשבה על האפשרות שיתקיים כזה מיכל מעידה על כך שמיכל כזה לא יכול להתקיים.

האם כל הרציונאליזציות הפילוסופיות האלו אולם באות להרגיע אותנו כדי למנוע מאיתנו להתמודד עם אמת מטרידה מאוד, והיא שיכול להיות שאנחנו באמת בסך הכל קוד מחשב קטן? האמת המטרידה היא שאני לא יודע; אני הייתי שמח להתלות ברציונאליזציה והלוגיקה, אבל אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה. אני מאמין שאני לא מח בתוך מיכל רק בגלל הידיעה שאני לא יכול לחשוב על היותי כזה, ואם באמת הייתי כזה לא הייתי מסוגל לחשוב על כך. הלוגיקה כאן דומה לפרדוקס השקרן, בו על פיסת נייר כתוב "כל מה שכתוב על נייר זה הוא שקר", אך בפועל, אני לא יודע אם זה שקר או אמת.

* CC-BY-ND Jeffrey Beall

20 תגובות ל-“צנצנת

  1. ואני ממליץ לראות את הסרט הקומה ה 13.
    ברמות הפיזיקה המתקדמות (תורת המיתרים וכ') יודעים לתאר כיצד נראה היקום במימד הרביעי, החמישי ואילך. מצד שני, למרות שהייצוג הפיזיקלי / מתמטי הוא אפשרי, אנחנו לא מסוגלים לעשות ויזואליזציה של מימד רביעי. אבל, עצם העובדה שאנחנו לא מסוגלים לבצע את הויזואליזציה לא בהכרח אומרת שהוא לא קיים.

    הטיעון פה הוא שלא יכול להיות שאנחנו תוכנה, כי אם היינו תוכנה מן הסתם המתכנת לא היה נותן לנו את היכולת להבין שאנחנו תוכנה.
    מצד שני, יכול להיות שאותו מתכנת ניסה להבין כיצד מתפתחת בינה ופשוט החליט שלא לבצע שום הגבלות – במקרה שכזה, התובנה הסופית תהייה זו שאנחנו בעצם "מוח בצינצנת" השאלה היא מה נעשה עם זה, או למעשה, האם נוכל לקבל את זה ולהמשיך את ה"חיים" שלנו הלאה, או שפשוט נהרוג את עצמנו כי "מה הטעם".

  2. ניצן,
    אני מסוגל לדמיין מימד רביעי (בהנחה שהיקום עגול ולא מרובע) אבל החל מהחמישי קשה לתפוס אותו. התפיסה המימדית אבל ברורה לי; מרגע שאני יודע לתאר את התפיסה המימדית במילים זה אומר שהיא אפשרית – לא שהיא הכרחית.

  3. בקשר לbrains in a vat: המדען הרשע אולי יכול לגרום לנו לתפיסת מציאות שונה, אך הוא מתחבר לקצוות העצבים, הוא שולט על מה שנכנס לתוך המוח, לא על מה שקורה בתוכו, ולכן האפשרות עדיין קיימת. מה שכן חייב להיות נכון הוא שאין שום דרך להוכיח אם אנחנו באמת מוחות בצנצנת או לא, כי מבחינתינו הצנצנת והמחשב שקופים, אנחנו מוציאים פלט (הפעולות שאנחנו עושים) ומקבלים קלט (מה שאנחנו חשים), האם הפלט של "להזיז את הרגל" נקלט על ידי הרגל או על ידי מחשב, והאם התחושה שאנו מקבלים בחזרה מגיעה מן הרגל או מן המחשב היא זהה בעינינו, אנחנו רואים שהרגל שלנו זזה ללא שום עקבות של המקור.

    לגבי המתכנת: ההנחה שהמתכנת לא היה רוצה שנגיע למודעות לכך שאנחנו חלק מהתוכנית היא שגויה: אתה לא יודע מה היו המטרות של המתכנת והאם הוא חשב על האפשרות שנגיע למודעות. אולי מטרתו הייתה דווקא לבחון האם יצור חושב יכול להגיע למודעות כזאת על מנת לבחון אם הוא פרי דמיון של מתכנת אחר? אתה לא יכול לדעת.

    ולמה שהמיכל שהמוח שלנו נמצא בו יהיה מעבר לתפיסתינו? אנחנו לא יכולים לחוש בו בשום צורה, אבל אם מדען שיש לו מוח של בן אדם בדיוק כמו המוח שלנו שנמצא בתוך המיכל בנה אותו, אז גם אנחנו יכולים לתכנן אחד כזה, וכך למעשה תפסנו את המיכל, לא את קיומו של המיכל עצמו, אלא את אפשרות קיומו.

  4. הדרך שבה אני הצלחתי להבין את הטיעון של פאטנם היא כזו: אפשרי בהחלט שיש מוח באמבט שמקבל סידרה של שדרים קוהרנטיים שיוצרים את המציאות שאני רואה. אבל מה שלא אפשרי הוא שהמוח הזה הוא אני.
    כלומר, גם אם נדב פרץ הוא פיקציה שמשודרת למוח באמבט כלשהו, כל עוד הפיקציה הזו קיימת בתוך עולם קוהרנטי – אז אני נדב פרץ, ולא המוח ההוא באמבט.

  5. מרמ,
    אתה מניח שאנחנו באמת "מח" בתוך "מיכל", אבל מה אם אנחנו לא. מה אם אנחנו אלגוריתם שרץ על מעבד? האם ההגדרה שלך תשתנה? אם אני אלגוריתם ולא מח פיזי, יהיה קשה לי לציין שתפיסת המציאות תשתנה לגמרי.

    ונדב,
    כן, בערך.

  6. התייחסתי לזה. אתה לא יכול לדעת מה הייתה כוונת המפתח, לכן אתה לא יכול להתייחס למגבלות שאולי הוא הטיל עלינו. אם הוא רצה לבחון בעצמו אם ישות וירטואלית יכולה להבין שהיא וירטואלית בשביל לדעת אם יש אפשרות שהוא וירטואלי הוא לא היה מטיל עלינו הגבלה כזאת, לא?
    ואם הוא יצר את האישיות שלנו כ"פרט צידי" של התכנית ולא השקיע מחשבה בתובנות שאולי יהיו לנו, אלא פשוט רצה שנפעל לפי כללים מסויימים (נאכל, נשתה, נעבוד, נרצח, נאנוס, ניכנס לכלא, נשתחרר, נעשה ילדים, נצא לפנסיה ונמות בגיל מסויים) אז יכול להיות שנגיע לתובנות כאלה.

    ועל פי הטיעון שלא יכול להיות שאנחנו וירטואלים רק כי אנחנו חושבים על זה דומה לשרשרת הלוגית הבאה:
    יכול להיות שאנחנו וירטואלים->מוחות וירטואלים לא יכולים לחשוב על האפשרות שהם וירטואלים->לא יכול להיות שאנחנו וירטואלים, מובילה לסתירה לוגית, שכן הנחה מובילה להפך ממנה. לכן לא הטענה שנמצאת באמצע _בהכרח_ לא נכונה, לא שיכול להיות שהיא לא נכונה, לא שיש אפשרות שהיא נכונה, היא פשוט לא נכונה: עצם המחשבה שאנחנו וירטואלים לא פוסל את אפשרות היותינו וירטואלים.

    לאחר שהבנו שיש אפשרות שאנחנו וירטואליים ננסה לראות אם יש אפשרות שאין אלטרנטיבה: כלומר האם קיימות ישויות לא וירטואליות. עכשיו אני אתלה באילנות גדולים. מה זה גדולים? ענקיים. מה זה ענקיים? דקארט! "אני חושב משמע אני קיים". אנחנו חושבים שאולי אנחנו וירטואליים ואולי לא, משמע אנחנו קיימים. בין אם הקיום הזה הוא כגוף אנושי בבית שיושב ומקליד תגובה בבלוג של עו"ד שמתקשר אלי לרכבת בבקשות מוזרות ודחופות או כישות וירטואלית במחשב- אם אני חושב את המחשבה הזאת, היא מסתובבת איפהשהו.

    אם אני וירטואלי, משמע מישהו יצר אותי. אותו מתכנת שיצר אותי, במידה ויצר אותי מתכנת, קיים גם הוא, כי על מנת ליצור צריך לחשוב, ומחשבה פירושה קיום. אולי גם הוא וירטואלי, אבל בסופו של דבר יש מישהו "אמיתי" שיצר את האחרים ("אמיתי" בגרשיים כי ההגדרה של אמיתי אינה מוחלטת כמו שוירטואלי אינו מוחלט. בין אם המציאות ה"וירטואלית" היא על מחשב כמו שאנחנו מדמיינים אותה או שוירטואליות של מי שיצר אותנו, במידה והוא קיים ["אלוהים" לצורך העניין] היא העולם התלת מימדי עם החומר המוצק והפיזיקה שאנחנו מכירים: יכול להיות שהוא קיים בתנאים אחרים, שבשבילו העולם כפי שאנחנו מכירים אותו הוא "וירטואלי".). בסופו של דבר יש מישהו אמיתי שאותו לא יצר אף אחד. ואם אין לי כשלים לוגיים שלא שמתי לב אליהם, הוכחתי שאם אנחנו קיימים- או שאנחנו אמיתיים או שאנחנו וירטואליים, אלה שתי צורות הקיום היחידות.

    עכשיו נמשיך הלאה- אם אנחנו יודעים שיש שתי אפשרויות ננסה לברר איזו מהן נכונה ואיזו לא, או האם ניתן להוכיח שאפשרות מסויימת היא נכונה.

    אם אנחנו אמיתיים, אזי אין לנו יוצר, וכל נסיון לגלות יוצר יניב תוצאות עקרון שכן הוא לא קיים. גם עדויות שהוא לא קיים אינן חותכות שכן אם יש לנו יוצר יתכן שהוא שתל בעולם הוירטואלי הוכחות לאי קיומו, ולכן אם אנחנו אמיתיים לא נוכל להוכיח שאנחנו אמיתיים או וירטואליים.

    אם אנחנו וירטואליים, כל הוכחה שנמצא לאם אנחנו וירטואליים היא הוכחה שאי אפשר לסמוך עליה, שכן כל אמצעי הקלט והפלט שלנו ואפילו דרך המחשבה שלנו עשויות להיות מוטעות מעצם התכנון של העולם על ידי היוצר, ולכן, שוב, אין כל דרך להוכיח אם אנחנו אמיתיים או וירטואליים.

    וכך הוכחתי (אני חושב, יכול להיות שיש לי כמה כשלים לוגיים שלא עליתי עליהם) שאין שום דרך לדעת אם אנחנו אמיתיים או וירטואליים.

  7. אני ממש רוצה לענות לך רק ב"לא." חסר כל נימוק, אבל זה לא יהיה לעניין.

    תשכח שניה מההגבלה על המחשבה. נניח ואין באמת הגבלה, ואנחנו כולנו פרוססים של קוד מחשב. יותר מזה, אנחנו לא קיימים ורק עפר מוסטיגמן הוא קוד מחשב שרץ אצל איזה ילד מסכן בבית שמנסה להראות לעפר במשחק המחשב שלו שהוא יכול לחיות. כשהמשחק הוא כמו סימס. רק לסים שלך יש אינטיליגנציה. אני, בעצם, לא קיים ואני תגובה אוטומאטית של המחשב שמנסה לשכנע אותך שאתה אמיתי כדי שלא תטיל ספק ותתמרד במתכנת ובשחקן. אוקי?

    קרא את הקטע הזה עכשיו ותחשוב.

    אז אני 'לא יכול לשלול' שעפר הוא תכנת מחשב, לא? בעצם אני כן יכול. איך? בעולם של עפר, 'מחשב' ו'תכנה' הם שני מושגים שעפר משתמש בהם להגדיר דברים, נכון? עופר משתמש בשפה שלו כדי להגדיר 'תכנה' ו'מחשב'.

    עכשיו נניח שעפר הוא תכנת מחשב, אם הוא היה תכנת מחשב הוא היה כלוא בתוך העולם (הוירטואלי) שעפר מכיר, של 'תכנת*' 'מחשב*' ולא של 'תכנת' 'מחשב'. אם כן, בכדי שעפר יהיה תכנת מחשב, עפר צריך להכיר את המשוגים תכנת מחשב, ולא 'תכנת' 'מחשב'.

    פוטנם מביא את הדוגמא של נמלה שמציירת בחול את הדמות של ווינסטון צ'רצ'יל. למרות שהנמלה מציירת בחול, כל עוד היא לא יודעת שהיא ציירה את צ'רצ'יל, אין היא מציירת אותו, אלא מכינה שטויות רנדומאליות. לכן, היא צריכה את 'ההכרה' כדי לצייר.

    בעוד שעתיים בערך יעלה הפוסט הזה בבלוג היתוך קר למפגרים. הפוסט מספר על חציל שזרעיו כותבים את שמו המפורש של אלהים. האם הכתיבה מצביעה על כך שיש אלהים? לא בהכרח. רק אם אלהים היה שם, ותכנן את הכתיבה, אז יש אלהים.

    לכן, כדי שאלהים יצור את החציל, צריך שאלהים יתקיים.

    אותו דבר לגבייך. כדי שאתה תוכל בכלל להטיל ספק באם אתה תכנת מחשב או לא, אתה צריך להתקיים.

  8. זהו, שלא!
    בין אם אני וירטואלי ובין אם אני אמיתי אני קיים, קיום שלי לא מותנה בהיותי בן אדם בשר ודם שיושב במשרד ועונה לך במקום לעבוד: אני יכול להיות קיים כאלגוריתם מחשב, לכן הטיעון שעצם המחשבה שלי גורמת להיותי אמיתי אינה נכונה, היא רק גורמת לי להיות קיים.

    אתה אומר שאם אני לא יכול לחוש את ה'תכנה*' וה'מחשב*', אני לא יכול לתפוס את קיומם. זה לא נכון, כי במידה והמתכנת שבנה אותי בנה אותי בצורה דומה אליו (שזה די הגיוני. כמו שאמר איזה פילוסוף שאיני זוכר את שמו: אם למשולשים היה אלוהים, הוא היה משולש) אזי אני יכול "לתכנן" מערכת דומה שאותה אבנה על ה'תכנה' וה'מחשב' שאני מכיר.

    מלבד זאת, יתכן שאותו מתכנת יבנה אותי עם אפשרויות פלט וקלט חיצוניים, כלומר תפיסה של המציאות האמתית, שיכולים להתבטא בדרכים כמו הזיות, חלומות והתגלויות אלוהיות שאני מוצא כתובות בגדני הבוקר שלי (נשבע שראיתי שם את ישו! אגב, הוא מאוד טעים).

    מה שאני מוכן להסכים איתך, זה שאתה תוצאה של דמיון חולני של מחשב :)

    יאללה חזרה לעבודה.

  9. אם אתה קיים, אתה קיים כמו שאתה תופס שאתה קיים (כלומר, המח בצנצנת או האלגוריתם הוא לא אתה).

  10. למה?
    ההגיון שעומד מאחורי "אני חושב משמע אני קיים" הוא "אם אני חושב, זה סימן שהמחשבה שלי מסתובבת באיזה מקום שבו אני חושב אותה". כלומר, עצם העובדה שאני חושב אם אני קיים מוכיחה את קיומי, כי אם לא הייתי קיים לא היה מי שיחשוב את המחשבה.

    זה לא אומר באיזו צורה אני קיים: יכול להיות שהמחשבה הזאת היא תוצאה של תכנת מחשב (צורם לי לקרוא כל הזמן את המילה "אלגוריתם"…) ויכול להיות שהיא תוצאה של תגובות כימיות בתוך המוח שלי: התוצאה זהה, מחשבה.

    לפי מה שאתה אומר, אם אני אסגור את עצמי בחדר אטום העולם שמסביבו יפסיק להתקיים כי אני לא תופס אותו בחושים שלי.

  11. אני הגבתי אחרון ועברו יותר מ24 שעות, ולכן ע"פ כללי הויכוח הישראליים ניצחתי.

    i win you lose i rule you suck!

    ^^'

  12. לא, מבחינתי אין דרך להוכיח שאנחנו כן במטריקס או לא במטריקס.

  13. השאלה כאן היא מי זה 'אנחנו'.
    האם אתה המוח במיכל, או שאתה סך כל החוויות והתפיסות?
    מה מחבר אותך למוח הזה, שמשודרים אליו אותות חשמליים?
    לעומת מה שמחבר אותך לגוף שלך, שאתה מרגיש ורואה.

    לא סתם במהלך כל התואר הראשון שלי בפילוסופיה לא הפסיקו על המטריקס. הדוגמא הזו מעלה כמה שאלות מאוד מהותיות על האני, על יחסי גוף נפש וכו'.

לא ניתן להגיב