בשנת 1983 נישאו פלוני ופלונית כדת משה וישראל, ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1992 נישואיהם של פלוני ופלונית עלו על שרטון כאשר פלונית הצטרפה לכת "עדי יהווה". פלוני ביקש להתגרש מפלונית והביע את מורת רוחו מכך שפלונית מקריאה בפני ילדיהם ספרים הקשורים לכת. בעקבות הסכסוך הגיעו פלוני ופלונית לבית המשפט (ע"א 2266/93 פלונית נ' פלוני). בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם לאם יש את הזכות ללמד את ילדיה את תורת עדי יהווה? בעת שבחן את הסוגיה, הבהיר בית המשפט כי הן להורים והן לילדים יש חופש דת, בית המשפט העליון קבע כי: "כאן מתעוררת בעיה, שאינה מתעוררת לגבי מבוגרים, הקשורה ליכולתם של קטינים להבין, להפנים, ולהשוות בין הדתות המתחרות. לכן, יש טעם בהגבלת זכותם של ילדים להמיר את דתם ובהגבלת זכותם של הורים בהקשר זה. ".

שאלה זו דומה מאוד, אך שונה בפרט אחד בלבד (בו אדון בהמשך), לשאלה העומדת כיום בפני בית המשפט העליון באורגון. בית המשפט באורגון נדרש לשאלה האם לאב שהמיר את דתו ליהדות יש את הזכות למול את בנו. יוסי גורביץ התייחס לשאלה זו וחזה כי "אם בית המשפט העליון האמריקני – וסביר ששם זה ייגמר; כל צד מפסיד צפוי לערער – יחליט שלהורים אין סמכות לכפות על ילדים במשמורתם לעבור הטלת מום, תיעלה מאליה השאלה מי העניק למיליוני הורים יהודים הסמכות לעשות זאת לילדיהם בגיל שבוע וקצת?"

החלטת בית המשפט העליון בנושא פלונית יכולה לספק לנו מפתח לראות כיצד יסתיים ההליך הנוגע למילה. בפועל, קביעת בית המשפט העליון בישראל היתה כי מכשממיר הורה (אחד) את דתו, אין לו כל זכות להתערב בדרך החינוך של ילדיו. מרגע שילד נולד לדת מסוימת, ראוי להותירו בדת זו עד שיוותר בגיר, וזאת על פי כללי המשפט הבינלאומי הקובעים כי לכל אדם יש את הזכות להמיר את דתו.

בית המשפט קבע כי בהתאם לההכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם, שקובעת בסעיף שמונה עשרה שלה כי "לכל יש את הזכות לחירות המחשבה והדת; זכות זו כוללת את החירות לשנות דת או אמונה, וחירות, בין אם לבד או בצוותא, ובין אם בפומבי או בסתר, לקדם את דתו או אמונתו באמצעות הוראה, תרגול, סגידה או צפיה" (תרגום חופשי), כל בגיר בישראל זכאי להמיר את דתו, וכל קטין זכאי להמיר את דתו בהסכמת הוריו (ובהיותו מעל גיל 10, בהסכמת הוריו והסכמתו). לכן, ללא הסכמת שני הוריו, לא תנתן לקטין המרת הדת או הוראת דת אחרת.

לכן, בפועל, קבע בית משפט שמכשקטין נולד לדת מסוימת, הוריו יכולים להמיר את דתו, אך יש לשמור על טובתו תמיד. בית המשפט הדגיש כי: "זכותו של הורה לקבל החלטות הנוגעות לילדיו בלא התערבות של המדינה או החברה. לכן, מובן שעם התפתחות מדינת הרווחה המודרנית האמונה על הגנת אזרחיה, שלומם ורווחתם, ועם התפתחות ההכרה כי למדינה ולחברה יש גם הכוח והסמכות להתערב ביחסי הורים וילדים מזה, וההכרה הגוברת בישותו העצמאית של הילד ובצרכיו מזה, החלה הפסיקה לכרסם באוטונומיה המוחלטת של הורים כלפי ילדיהם, תוך חיזוק מעמדו של הילד כלפי הוריו. הכירסום נעשה באמצעות הדגשת העיקרון של טובת הילד, כשיקול מרכזי בפתרון סכסוך בין ההורים." (…) "ההנחה בדבר התערבות מינימאלית של המדינה נסתרת משיוצאים מתחומי המקרה הרגיל, קרי, כאשר מתעורר משבר בתא המשפחתי; התערבות המדינה תידרש לא משום הפרת חובה מחובותיו של הורה כלפי המדינה (למשל: הפרת החובה לשלוח ילד לבית ספר על-פי חוק חינוך חובה), אלא משום הפרת חובת ההורה כלפי ילדו (וראה להלן הפן השני של האוטונומיה של ההורה); המדינה מתערבת כשהיא נחלצת להגן על הילד." (…) "חופש הדת מקנה להורים חופש מלא בבחירת דתו הראשונית של ילדם. אולם משעשו כן, אין הבחירה המלאה נתונה בידם, וכל שינוי דת כרוך גם בפגיעה באינטרס הלגיטימי של הילד."

לפיכך, רוב הסיכויים כי בית המשפט יפסוק כנגד אותו אב שרוצה למול את בנו. אולם, לכך מתווסף שיקול אחד שלא הופיע כלל בפסק הדין בנושא פלונית. מילת גברים הינה פעולה של השחתת גוף (Body Mutilation) ומטילה מום תמידי על גוף האדם. מדובר, בפועל, בהליך שאינו נעים לקטין ואינו רק "חינוך" או "דת" אלא פוגע בחירותו ובזכותו על גופו. במקרים כאלו, ככל הנראה, תדרש המדינה להתערב מכח עקרון טובת הילד (ומעניין לראות כיצד היה בית המשפט העליון של מדינת ישראל מחליט במקרה דומה, כאשר כבר פסק בנושא דומה, רק שכעת אין ההורים ממירים את דתם מיהדות).

בית המשפט בסירקט התשיעי של ארצות הברית קבע כבר כי מילת נשים פוגעת בזכויות אדם (03-70803 Mohammed V. Gonzales); באותה פסיקה נרדפה גברת חאדיג'ה מוחמד על ידי השלטונות בסודאן לאחר שדגדגנה נחתך. בית המשפט קבע כי השחתת הגוף עצמו פוגעת בזכותה לשלמות גופה. מבחינה טכנית אין הבדל רב בין מילתה של הגברת מוחמד למילתו של הילד באורגון; בשניהם רוצה קבוצה מסוימת להטיל בילד מום על מנת להפכו לחלק מאותה קבוצה. אולם, לנו כיהודים קשה לעכל זאת.

נכון, מעולם לא עברתי ברית מילה, ולכן אני לא יכול להטיף, אולם נראה לי כי הברוטאליות בחיתוך אבר מינו של הגבר (למרות, שבניגוד למילה הנשית לא נשללת מהגבר היכולת להנות מיחסי מין) אינה יכולה לבוא ללא כל טענה פארא-דתית. אני מאמין שבית המשפט באורגון יטה לא להתערב ולאסור על האב למול את בנו; אני לא בטוח שזו ההחלטה הצודקת, אבל זו ההחלטה הנכונה.

כמובן, איני יכול שלא להתייחס להשוואה הגדולה בין זכותם של הורים לחנך את ילדיהם לבין דרישות המפלגות הדתיות לאחרונה להטיל צנזורה על האינטרנט. אותן דרישות מנסות לחוקק חוק שישלול מההורים את זכותם לחנך את ילדיהם; לכן, אם מדינה מסוימת קובעת כי להורים אין זכות לשלול, מכח עקרון טובת הילד, מהילד את הדת שהוא נולד בה (בין אם על ידי אדם אחר ובין אם על ידי המדינה), כך כשהמדינה קובעת עבור האזרחים מהם תכנים ראויים, היא מפקיעה את זכותם לבחור בתי ספר.

כך, כשחבר הכנסת משולם נהרי רוצה לתת להורים את "החופש" לשלוח את ילדיהם למוסדות שלא מלמדים מתמטיקה ואנגלית הוא בעצם עובד לנגד שיטתו של אטיאס, שטוען שהורים לא בקיאים מספיק כדי לחנך את ילדיהם לשימוש נבון באינטרנט. ואם ההורים לא נבונים לבחור חבילת גלישה, כיצד יהיו נבונים לבחור תכנית חינוך? לכן, הטענה של ש"ס לחינוך לא ממלכתי עומדת בדיסוננס מוחלט עם הרצון לכפות צנזורה.

אותו דיסוננס מראה מדוע אין כאן אידיאולוגיה סדורה. אם המפלגות החרדיות היו מעוניינות להגן על הילדים (או על ההורים) הן היו חייבות לשקול בכל פעם ופעם את טובת הילד. האם לא עדיף לילד שיתחנך על ליברליזם? שיתחנך להכיר את העולם המסוכן? שיוכל להתמודד עם סכנות ופדופילים? ככל הנראה לא. המפלגות החרדיות מעדיפות לחתוך לו את קצה איבר המין ולאטום את עיניו, שהחינוך שלו, חס וחלילה, לא יתקלקל.

בית המשפט טוען בפרשת פלונית כי "אין בכוונתנו לומר כי בשל השיקולים האמורים התחשבות גורפת בשיקולים דתיים מותרת, ואין בכוונתנו לומר כי השתייכות לדת אחת עדיפה על השתייכות לדת אחרת, וכי בחינת טובת הילד באופן זה עשויה להכתיב כי טובתו להיות בן דת זו או אחרת." מאותה סיבה בדיוק אסור למדינה לכפות צנזורה, כמו שאסור לה לאסור על שני ההורים להמיר את דת בנם.