חדשות רעות באו לעולם אמש מבחינת אחריות משפטית. מסתבר שכעת תוכנות שיתוף הקבצים אחראיות במישרין (ולא בעקיפין) על שיתוף קבצים בלתי חוקי שמבוצע באמצעותן. חברות התקליטים צהלו והכריזו בריש גלי כי יש להטיל אחריות על ספקיות האינטרנט (כאילו שאלו אחראיות במישרין, חרף הפסיקה כי האחריות היא על התכנה) ואני תוהה, היכן הנזק שנגרם?

תוכנות שיתוף הקבצים הינן דרך פשוטה ויעילה להחלפת מידע בין חברים. מעל ל60% מתעבורת הרשת בישראל מוקדשת לצרך זה, הצרך לחברה בעלת מכנה משותף תרבותי שמאפשר שיח על נושאים משותפים. המידע עצמו, כמו שתמיד גרסתי, הוא מידע חפשי ולא ניתן לניכוס. מרגע שיצירה נשמעת היא נטבעת במֹחנו לנצח ותשפיע על כל חיינו. איני רואה כל דרך אחרת פרט להגדלת הנגישות למידע. הרי חברות התקליטים היו מרחיבות את זכויות היוצרים כך שכל המתפללים בבית הכנסת ידרשו לשלם תמלוגים להן על הדפסת התנ"ך ושמפלגת מרצ-יחד תאלץ לשלם תמלוגים לסטלין על התקנון שתוקן השבוע.

ההכתבה של מדיניות משפטית של אחריות באה לידי ביטוי בהצעת חוק מטופשת נוספת. בהצעה זו, במקום לדאוג שחברי הכנסת לא יעברו על החוק, נקודת המוצא היא כי הם כן עוברים על החוק ולכן יש לטול מהם את הפריווילגיה של החסינות. חסינות חברי הכנסת היא כלי ראשוני במימוש זכותם הדמוקרטית להבחר, שכן זו מאפשרת להם לעבור על החוק במקומות שהוא, לדעתם, אינו צודק. החסינות (הדיונית, ולא המהותית) היא הדרך לקידום הנושאים; כמובן שבאם ידרשו חברי הכנסת להסיר את חסינותם לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, ישקלו באם לעשות כן ובאם יסרבו שיקול הדעת הוא לוועדת הכנסת.
הצעת החוק באה בעקבות ביקורת בג"צ על התנהלותה הנפסדת של ועדת הכנסת שהחליטה פעמיים החלטה בלתי סבירה. אולי במקום לשנות את החוק יש להחליף את הנבחרים שיושבים בוועדת הכנסת באנשים אמיתיים בעלי שיקול דעת אמיתי ולא אינטרסים פוליטיים?

ומאחריות ראשונית ומשנית, חזרה לנושא. שיתוף הקבצים לא ייעצר, אלא החברות שמפתחות את התוכנה תחת משטר של אחריות משנית יעבירו את חברותיהן למדינות ללא משטר אחריות זה, כגון שוודיה. לאחר ההעברה, המשתמשים פשוט יאלצו להביא טענות משפטיות שונות ומשונות כגון: "שם הקובץ לא משקף את התוכן, ועד להורדה בפועל לא ידעתי מהו התוכן ולכן אין להטיל עליי אחריות" (לאחר שישונה המודל הנוכחי) ולחלופין יפעלו יחדיו כחרם על אמנים שגובים תשלום עבור השמעת שיריהם.
חופש הביטוי יהיה מוחלט יותר כאשר לא ייגבה כסף בעבור הזכות להאזין. הזכות לקניין תהיה מוחלטת יותר כאשר יוכלו בעלי הקניין לשמר את הקניין עצמו ולאפשר זיקות הנאה לאוהדיהם.

יִבּוּש הוא ההפך מרוויה. מצב בו בעצם אתה מאבד את הלי-בי-דו שלך, מצב שבו (בוא) אתה בוחר\נבחר לוותר על נוזל החיים וסובל. אין כל הנאה ביבוש, בניגוד לסְבָלִּים אחרים; אלא רק סבל פשוט. היבוש הוא אחר מכל מצב אחר. כשאתה מיובש אתה סובל, אבל היבוש הוא לא מצב, הוא תהליך. הוא מתחיל בגירוי של מערכת העיכול שלך, בדומה ללעיסת מסטיק, שמפתחת צמא (חִיכָּיוֹן) או כל ציפיה אחרת לרוויה (רֵבִיָה) שתוביל למשהו מעניין ופרודקטיבי

אבל היבוש הוא אחר. אתה מיובש ולא מתייבש. היובש הוא משהו בפנים, משהו שמעמיק אותך. אתה גם לא יכול להאשים איש ביבוש. הוא לא עשה דבר אבנורמי אלא רק פעל לפי קוד מצפונו.

well,

בכלל, יכול להיות שהעניין הוא שונה לגמרי; יכול להיות שהיבוש הוא תהליך אישי שנובע מלא מעט חרטות על דברים שכן נעשו.
בכל מקרה. אני לא יודע איך לומר זאת במילים או בכלל במעשים. אבל כנראה שהייבוש שאני עברתי לאחרונה לא אחת הוא מחיר שאני צריך לשלם על חיי הרווקות (מבחירה) שלי. אולי אני צריך להפסיק להתייבש ולהתחיל לייבש. זה כנראה עוזר יותר.

בעצם, מה כבר יכול לקרות? אני עובר לעיר החטאים, אני אתחיל להתייבש יותר ויותר עד שאגיע לסוף.

ואולי במובן אחר אני אייבש. אולי? אני תמיד שואל את עצמי את השאלה הזו, למה אני בעצם לא מייבש?

אני לא נתפס מספיק כאיום, כנראה, אולי אני צריך לעבור תהליך שיגרום לי להיות מאיים

אולי אני צריך להתחיל עם הרוויה שתוביל לרוויה. אולי אני צריך לעשות משהו שונה; ואולי אני צריך להפסיק לכתוב בבלוג ולהתחיל לצאת את העולם?

משפט סיני עתיק דאג להוציא להורג את כל המתנגדים אליו.

אמש נחשף שוב מקרה של אזלת ידו של החוק. עוד ילד קטין קיים יחסי מין (בהסכמה?) עם בגירה. אך האם מקרה זה באמת ממחיש את אזלת ידו של החוק? אני אחד האנשים האחרונים שיטילו ספק במרותו של החוק (כל עוד זה כפוף לכללי המוסר הטבעי ומאפשר להפרו תוך כדי יישום הענשים הקבועים בו) אולם, אני כבר התרתי לפני כמחצית השנה בפני חברת הכנסת זהבה גלאון על עיוותו של חוק הענשין. ניסחתי, בזמנו, הצעת חוק שנדחתה על ידי חברת הכנסת הנכבדה בטענה כי הדבר מהווה אפליה כלפי נשים והקטנת סבלן של הנאנסות. פעמים רבות חברים טוענים שאני קפדני מדי בנושאים מסוימים ומזזניח את הדברים החשובים בנושאים אחרים. אולם, כשהבנתי כי חייבים לפעול בנושא זה, ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי על מנת שחוק זה יגיע לשולחן הכנסת. נדחיתי מסיבות ענייניות, כנראה, אולם לדעתי עם שינוי העיתים יש לשנות את המצב. ההצעה המצורפת מובאת בלשונה המקורית, והיא לא קלה לקריאה למי שאינו משפטן, אך המציאות דורשת כי כל אדם יכיר את החוק הקיים כיום בטרם הוא נכנס למיטה (חולה) ומוצא עצמו מאחורי סורגים. (או להפך)

אצרף בזאת כלשונה את ההצעה שניסחתי, יחד עם דברי ההסבר, בכדי להמחיש את טענתי, ותוכלו לשפוט בעצמכם:

יום שני 22 נובמבר 2004

 

לכבוד: ח"כ זהבה גלאון,

מפלגת יחד.

 

מאת:

יהונתן קלינגר.

 

 

הנדון: הצעת חוק לתיקון חוק העונשין, התשל"ז - 1977.

 

חברת כנסת נכבדה,

 

בהמשך לשיחתנו מאמש, הריני מצרף את הצעת התיקון ואת דברי ההסבר הרלוונטיים לתיקון חוק העונשין. לדעתי, יהיה בתיקון זה כדי להסיר את החטא הקיים כיום שמפלה בין אינוס שמבוצע על ידי גברים לאינוס שמבוצע על ידי נשים. להלן הסברי.

 

דברי החוק כלשונו היום:

345. (א) הבועל אשה -

(1) שלא בהסכמתה החופשית;

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

(3) כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה;

או

(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה או אחר מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;

(5) תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא היתה הסכמתה לביעלה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס - מאסר עשרים שנה אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה:

(1) בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(1), (2), (4) או (5);

(2) באיום בנשק חם או קר;

(3) תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

(4) תוך התעללות באשה לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

(5) בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם.

(ג) בסימן זה -

"בועל" המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה.

 

346. (א)

(1) הבועל קטינה שמלאו לה ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לה שש עשרה שנים, והיא אינה נשואה לו, או הבועל קטינה שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמונה עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין, דינו - מאסר חמש שנים;

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו מטפל נפשי שבעל קטינה שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמנוה עשרה שנים, במהלך התקופה שבה ניתן לקטינה טיפול נפשי על ידו, כאילו עשה את המעשה אמור תוך ניצול יחסי תלות; חזקה זו לא תחול אם מעשים כאמור החלו לפני תחילתו של הטיפול הנפשי במסגרת קשר זוגי.

(ב) הבועל אשה שמלאו לה שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו - מאסר שלוש שנים

 

347. (א)

(1) העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לו שש עשרה שנים, או העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו שש עשרה שנים וטרם מלאו לו שש עשרה שנים וטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, דינו - מאסר חמש שנים;

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו מטפל נפשי שעשה מעשה סדום באדם שמלאו לו שש עשרה שנים וטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים, במהלך התקופה שבה ניתן לאותו אדם טיפול נפשי על ידו, כאילו עשה את המעשה תוך ניצול יחסי תלות; חזקה זו לא תחול אם מעשים כאמור החלו לפני תחילתו של הטיפול הנפשי במסגרת קשר זוגי.

(א1) העושה מעשה סדום באדם שמלאו לו שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות, דינו - מאסר שלוש שנים.

(ב) העושה מעשה סדום באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחוייבים, דינו כדין אונס.

(ג) לענין סימן זה, "מעשה סדום" - החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת איבר מין לפיו של אדם.

...

353. באישום בשל עבירה לפי סעיפים 346(א) או 347(א) תהיה זו הגנה לנאשם שהבדל הגילים בינו לבין הקטין אינו עולה על שלוש שנים, אם הקטין הסכים למעשה ואם המעשה נעשה במהלך יחסי רעות רגילים וללא ניצול מעמדו של הנאשם.

 

ראשית, אני מבקש להתנצל מראש על ההסברים הוולגריים שאתן במסמך זה, אין הם אלא כדי להלין על יצריו של החוק, ועל חוסר האונים של החוק לטפל בכל המקרים, וכפי שאסביר, זוהי הסיבה שהתיקון מתבקש.

שנית, את הערותי יש לראות כמכלול כולל, שכן אם לא יתקבלו, ירוקן מתוכן כל נסיון התיקון.

ומכאן, לעניינינו.

 

"הבועל אשה" - דרישה זו, לבעילה של אישה, ללא קשר למין הבועל אמנם, אינה מכסה מקרים של אינוס של גברים על ידי נשים (חלק מאינוס הגברים על ידי גברים מכוסה ב"מעשה סדום", אולם אין בכך מספיק), לכן יש לדעתי לשנות זאת - הגדרת "בועל" הינה "המחזיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה". לכן, אם היינו משנים חוק זה לכך שיכסה גם מקרה שבו אישה אונסת גבר, היה חוק זה שוויוני.

כעת, אין שום אפשרות להעניש אישה שאונסת נשים אחרות על ידי כפיה של מין אוראלי (הענין לא מכוסה על ידי מעשה סדום, שכן אין החדרה של איבר) לראיה, אפילו במקרהו של גדי סבן (תפ"ח 1062/04) זה הורשע על מעשה מגונה (ולא על אינוס), שכן הנ"ל ביצע מין אוראלי על קרבנו; והאם אין בכך אפליה?

 

הוספת סעיף "ב1"

סעיף ב1 בא לתקן את המצב של חובת ההנמקה לגבי מקרים של אינוסים מרובים, כמו שהיה בפרשות בני סלע ואיתי ליבוביץ, ואף במקרה של "האנס הנדיב", שם בית המשפט נאלץ לנמק מדוע יורחק מהחברה אדם כה נפשע לתקופה שארוכה מ20 שנה. לדעתי, סעיף זה מתחייב מן הצדק, כך שגם במקרים של אינוסים מרובים יגזר על האנס עונש צודק יותר, שכן ישנו עונש "מינימום" בחוק, וכך, ימנע מצב שאנס סדרתי יכלא לפחות מ20 שנים.

 

תיקון סעיף ג

תיקון זה מתחייב על מנת להסביר את השינוי ב"הבועל אשה" ואת השינוי בסעיף 347, ובכדי לתקן את העיוות של אינוס על ידי אישה.

 

אם כן, סעיף החוק החדש צריך להראות כך:

345. (א) הבועל אדם -

(1) שלא בהסכמתו החופשית;

(2) בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה;

(3) כשטרם מלאו לו ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתו;

או

(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרוי האדם או אחר מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;

(5) תוך ניצול היותו חולה נפש או לקוי בשכלו, אם בשל מחלתו או בשל הליקוי בשכלו לא היתה הסכמתו לבעילה הסכמה חופשית;

הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), דין האונס - מאסר עשרים שנה אם האינוס נעשה באחת מנסיבות אלה:

(1) בקטין שטרם מלאו לו שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן (א)(1), (2), (4) או (5);

(2) באיום בנשק חם או קר;

(3) תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון;

(4) תוך התעללות באדם לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו;

(5) בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם.

(ב1) על אף האמור בסעיף 45 לחוק זה, במקרים של אישומים מרובים של אינוס תחת הנסיבות של סעיפים (ב)(1), (2), (3), (4) או (5), עונש המאסר שיוטל יושת במצטבר ולא בצורה חופפת.

(ג) בסימן זה -

"בועל" -

(1)   החדרה של אבר מין גברי או חפץ לאבר מין נשי; ללא קשר לאם הבועל הינו המחדיר או המוחדר;

(2)   או החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם;

(3)   או הצמדת איבר מין לפיו של אדם; ללא קשר לאם הבועל הינו המצמיד או המוצמד;

 

לגבי סעיף 346

 

כפי שאסביר, עלי לתקן בצורה מהותית את סעיף 346 ולשנות את בעילת האישה לבעילת האדם בכלל, כמו כן בצעתי את התיקונים הבאים:

והיא אינה נשואה לו

לדעתי, בחברה מודרנית הדוגלת בזכויות האדם, ללא קשר לרב-תרבותיות אותה אנו מנסים לקיים, אין להתיר לאף אדם, ללא קשר להאם או נשוי או לאו, לדעתי, הסייג היחידי שיוכל לבוא במקרה זה הוא הסייג שהיה קיים באמצעות סעיף 353 [כפי שהובא] והוחלף על ידי בתוספת לסעיף 346.

הוספת סייג 353

הסייג המופיע בסעיף 353 נתן הגנה לבעילה מתחת לגיל שש עשרה ומעל גיל ארבעה עשרה באם הבועל הינו כזה שהפרש הגילאים בין הבועל לנבעל הינו שלוש שנים, לדעתי, יש להעביר סייג זה ל"בעילה אסורה בהסכמה", ולתקן את המינוח "תהייה זו הגנה", שכן מדובר בסייג.

הבעייתיות הגדולה בסייג זה הינה הטלת אחריות פלילית כפולה על שני קטינים, לדוגמא, בן ובת 12 שמחליטים לקיים יחסי מין מהווה איסור פלילי, אך מה קורה במקרה של בן 15 ובת 14? מי יהיה הנשא לאחריות הפלילית? תחת החוק הקיים, במקרה שגבר בן 11 היה מקיים יחסים עם אשה בת 15, הוא היה מואשם באונס, ולה היה חל הפטור הדרוש, האם מצב זה הינו ריאלי?

לכן, הדרישה היא כפי שנכתב, "הבועל קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לו שש עשרה שנים, כשהו מבוגר ממנו בשלוש שנים או יותר" הינה הדרישה הצודקת. במקרה זה נמנע מבני נוער את האיסור על מיניות.

 

לכן, יש לראות גם את התיקונים של סעיף 347, טרם הסתכלות על סעיף 346.

 

לגבי סעיף 347

 

למרות שחלף מן העולם האיסור על משכב זכר בשנת 1987 על ידי תיקון החוק הנפשע והבלתי צודק באמצעות שולמית אלוני, עדיין נצבים אנו כיום במצב שבשנות ה2000 ישנו איסור על קיום יחסי מין בין זוגות חד מיניים מצד אחד, ומצד שני, שהאיסור על מעשי סדום בכפיה מוחל בצורה אגבית באמצעות הפניה לסעיף החוק הדן באינוס. לכן, לדעתי, התיקונים המתחייבים.

 

הסרת האיסור על הומוסקסואליות קטינים

לדעתי, חלק ניכר מסעיף 347 צריך להיות מושמט מספר החוקים של ישראל, וטוב יהיה כאילו לא היה שם מעולם. יש להותיר על כנו את הסעיף הדן ביחסי תלות או מרות, ולכן להותיר חלק מהסעיף על כנו, אולם יש לשלבו בסעיף 346, הדן בבעילה אסורה בהסכמה. לדעתי, לאור השילוב של הגדרת מעשה הסדום בתוך בעילה, סעיף הבעילה האסור בהסכמה צריך להראות כדלקמן:

 

346. (א)

(1) הבועל קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים וטרם מלאו לו שש עשרה שנים, כשהוא מבוגר ממנו בשלוש שנים או יותר;

(1א) או הבועל אדם שמלאו לו שש עשרה שנים וטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין,

 

דינו - מאסר חמש שנים;

 

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו מטפל נפשי שבעל קטין שמלאו לה שש עשרה שנים וטרם מלאו לה שמנוה עשרה שנים, במהלך התקופה שבה ניתן לקטין טיפול נפשי על ידו, כאילו עשה את המעשה אמור תוך ניצול יחסי תלות; חזקה זו לא תחול אם מעשים כאמור החלו לפני תחילתו של הטיפול הנפשי במסגרת קשר זוגי.

 

(ב) הבועל קטין שמלאו לו שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות כפנוי למרות היותו נשוי, דינו - מאסר שלוש שנים.

 

347. [בוטל]

...

353. [בוטל]

אז זהו השבוע שלי. השבוע היחיד בשנה בו אני לא חייב להרגיש שונה. הבעיה היא שבמקומות הבילוי האהובים עליי פתאום יש תנועה המונית. תנועה כזו שמוציאה ממני את הכיף בפעילות. אכן, זה לא אותו דבר. דמיינו לכם את "שבוע הסקס העברי", האם מכת הצרכנות של חנויות אביזרי המין היתה פתאום מורידה לי את החשק למין? לא נראה לי. (זהירות, הלינק האחרון בצרפתית)

אבל ככה זה, בשבוע הספר לא ממש בא לי לראות ספרים. החוויה בספרים היא לא רכישתם אלא קריאתם. ואת זה הישראלים לא ממש מצליחים לעשות. החדווה בספרות היא להתענג על עולמות אחרים, בדיוק כמו במין.

בעצם המטרה של שבוע הספר היא כמו כל דבר אחר בתרבות הישראלית, אקסטרואגנזת קניות ספרים, כדי שתוכל להראות כמה משכיל אתה. גודל הספריה של אדם היא אינדיקטור לאינטלקט שלו - הצרכנות עצמה ולא הקריאה וההטמעה של הספר. משל הוא הדבר לחוטיני אדום שמתנוסס מעל קו מכנסיה של גברת פלמונית בכדי להראות את מידת נסיונה בקיום יחסי מין.

צרכנות היא מחלה, והיא זו שמביאה לגסיסתה של התרבות הישראלית. הצרכנות, כמו הפורנוגרפיקציה של החברה, מובילה לריקון האדם תוך כדי מחשבה על דבר אחד בלבד, וזה הדימוי החיצוני של האדם. מה ששבוע הספר מוכר הוא תדמית. הלא עדיף לקנות ספרים במהלך כל השנה ורק בשבוע מסוים לא לקנתם? הלא עדיף לא לקנות ספרים כלל ולקרוא בספריה מהSavoir Commune?

אני חושב שבכלל, מה שקורה כאן הוא מזוויע. אולי צריך לעבור לדברים אחרים.

נמאס לנו מהפעילות העבריינית של ארגוני הימין. לאחר שבחג השבועות האחרון פעילי הימין הצמידו למכוניות חונות בתל-אביב סרטים כתומים, ולאחר שבמצעד הגאווה בחרנו לחלק סרטים בכל צבעי דגל הגאווה פרט לכתום, החלטתי לעשות מעשה נוסף. ביום שלישי נדהמתי לגלות כי בתיבת הדואר האלקטרוני שלי התקבל דוא"ז (דואר בלתי ממוען) מטעם גוף שמכנה עצמו "המטה המשותף", ביקשתי באדיבות מאותו הארגון להסירי מרשימת התפוצה ונענתי במהירות. כעבור יומיים התקבל בשנית מכתב אלקטרוני לתיבת הדואר האלקטרוני שלי וחיש מהר החלטתי לפעול. החלטתי לעשות את מה שכל אזרח מחוייב לעשות כשהוא רואה פעילות עבריינית, פניתי לרשם העמותות בבקשה לחקור את פעילות העמותות שעומדות מאחורי המשלוח, שכן כך נוכל אולי לעצור את מקורות המימון של העבריינים. לא יכול להיות שהממסד עומד בשקט עת שעבריינים פועלים באינטרנט בצורה חופשית; אני וחברי מהמפלגה נפעל כמיטב יכולתנו על מנת למצות את הדין עם פעילות עבריינית של ארגוני הימין, בין אם זה משלוח דואר-זבל ובין אם מדובר בחסימת כבישים. לא נהסס להגיש תביעות אזרחיות נגד חוסמי כבישים על אבדן השכר שלנו והפגיעה בזמננו, כמו גם על ההטרדה. אני מאמין שמרגע שנשתמש בכלים האזרחיים לתבוע כספים מארגוני הימין אנו נפגע במקור הפעילות שלהם.

כל שנה לקראת חודש יוני הוא בא. הקיץ מפציע ומתחילה "העונה החמה"; עונה זו מלווה בירידת הגזרה במכנסים, הרמת פס החולצות, הצגת פסי שיזוף ונסיעה בחלונות פתוחים ברכב. אך עונה זו אינה רק חמה במזג האוויר, אלא במזג בכלל. עם העונה החמה בא המזג החם. מזג זה מתפרץ ופתאום נקרים מקרי אלימות שונים ומשונים. כל שנה נקרים מאורעות שונים בחוף הים, במועדונים, בבתי הספר. כל שנה אלו נשכחים עם בוא הסתיו.

אך לא השנה. השנה הוקמה ועדת חקירה. הרי הקמת ועדה היא הדרך לפתרון כל בעיה במדינת ישראל (ולא אשחית מילים לשווא). לוועדה זו כבר פונים מיטב המומחים; ואלה החליטו כי הסיבות לאלימות ידועות להם: הסמים, האלכוהול, יציאת בני-הנוער עד שעות מאוחרות ועוד. סבור אני כי שגגה ביסודם. לא אנסה לבסס את טיעוני בצורה מדעית, שכן מספרים יכולים להציג עובדות בצורה מעוותת לא אחת, ואין צורך במספרים בכדי להפעיל דמגוגיה זולה. כמו כן, לא אנסה לטעון כי האמת שמוצגת על ידי היא האמת היחידה, אלא רק להציג אלטרנטיבה לגישה המקובלת של סמים-סיגריות-בילוי-אלימות.

האלימות היא כמו הסמים, האלכוהול והבילויים. האלימות היא מפלטם של המדוכאים; זו מאפשרת למעמד המדוכא פרץ של הפגנת עצמאות וחופש מוחלט על האחר (ואולי מה-אחר הלאקאניאני). ה-אחר עסוק כל השנה בדיכוי פרצי יצירתיות של הפרט; הוא מעמידו בפני עבודה כורחנית (או לימודים לבערות) ודואג להעסיקו לעיפה עד אשר תצא חמתו ומרצו.

המדוכא, יהא זה תלמיד, עובד כורחני, חייל כובש או סוחר זעיר, שב לביתו לאחר תום עבודתו ומעוניין להראות לעולם את שלמד בזירת החיברות המכוננת. זה הראה כי השולט הוא מפעיל הכח ולו הזכות הסאדית להתענג על אחרים. זה ראה כי "רק בכח ניתן להשיג את המטרות" וכי ללא הפגנת כח יצא הוא "פרייאר" ולכן הוא חייב לכרח את הסביבה.

לשם דוגמא, ולשם דוגמא בלבד, אשתמש בכיבוש כאקט מכונן חברתי. חרף זאת, אותו הדבר ניתן ליישם על פקיד בירוקראטי שמיישם את "ערכי" הקפיטליזם מדי יום ביומו ועל תלמיד במערכת החינוך שנחשף לבערות ולחינוך אנטי-פוסטמודרניסטי. כל הפרטים הינם חלק ממבנה על שאינו מתאים לבסיס. כל הפרטים בישראל חיים בתודעה כוזבת שמוכתבת להם על ידי אמצעי תקשורת שמשרתים מערכת שמובילה לכיבוש וקפיטלים.

כך נוצר מצב שהחייל שעומד במחסום על לא עוול בכפו מִתְחַבְּרֵת כי "הכובש הנאור" מפעיל את כֹּרחָנוֹ על הנכבש ועל חיילי הכיבוש; כך נוצר המצב שכשיוצא הוא בערב שבת עם חבריו שותה הוא בכדי לשכוח את העוולות שעשה ואת העוולות שעבר; כך נוצר שהוא משחזר את הכינון הראשוני של תהליך חִברותו באמצעות האקט האלים שהוא מיישם במועדון.

המועדונים הם דרך הבריחה מהכיבוש; האלכוהול, הסמים והיציאה עד שעות מאוחרות לא גורמים לאלימות, הם דרכים אלטרנטיביות להפיג את המתח שיוצר את האלימות. חברה שרוצה להתנקות מאלימות צריכה להתחיל מהתנקות באלימות במאקרו. על החברה להפסיק להפעיל אלימות עממית כלפי עם אחר, על חברה להיות פלורליסטית ואכפתית כלפי הזולת. חברה קפיטליסטית מקדשת את האלימות בצורה סאדית ומכוונת את פרטיה לאלימות, שכן אם אלו לא יפעילו אלימות זו, אזי לא יצלחו במאבקם לניוד חברתי.

יש הרבה דברים שאתה רוצה לעשות בחיים ואתה תמיד חושב על איך הם יצאו. למזלי, לא אני הייתי זה שנאלץ לשאת את נאום הסיום מטעם מחזור 2004. אולם, תמיד תהיתי איך זה ישמע, אז הנה הוא בשבילכם, הנאום שלא נאמר.

אני מניח שזה היה הולך משהו כזה

חברים וחברות מחזור 2004. רבות נאמר על הצורך במקדם הגנה [ ועד כאן לגבי פראזות על השיר המטופש הזה] והדבר מהווה לא רק המלצה לחיים טובים, אלא הוא כך כי כולנו צריכים הגנה רבה מהעולם החיצוני. במשך 4 שנים המרכז הבינתחומי היה ההגנה המושלמת לנו מהעולם. חיינו לנו במגדל השן ללא כל תשומת לב לתהליכים שמתרחשים שם. במשך 4 שנים למדנו תיאוריות גדולות שכל קשר בינן לבין המציאות נתלש ונעלם.

הלימודים בבינתחומי הראו לי שכדי להצליח במבחנים צריך לדכא כל מחשבה יצירתית; כדי להצליח בעבודות מומלץ להעתיק ולקבל ציון יותר גבוה ממי שהעתקת ממנו. ככה זה. אין שום דרך אמיתית להצליח אם תתבלט.

הדבר העיקרי שלמדתי זה שמעדיפים אנשים ללא חשיבה מקורית, כך אפשר לעצב אותם להיות מנהיגי העתיד, שבאורח פלא יהיו זהים למנהיגי העבר. אבל, מי אני שאשפוט, אני "מנהיג העתיד", אני קיבלתי ציונים טובים, וקיבלתי שני תארים.

עוד למדתי רבות על היתרונות הרבים שיש במחשוף נדיב והתרומה הגדולה לציונים שמחשוף זה יכול לתת. כמו כן למדתי שאין כל קשר בין החיבה שמרצים רוכשים לך לבין הציונים שתקבל, הם פונקציה של הקאת החומר ללא אבחנה וללא ידיעה.

אנשים שחושבים ש"הנגל" היה פילוסוף וש"מרטין לותר קינג" הוביל את הרפורמציה הפרוטסטנטית, כנראה שלא זכאים לתואר אשר הם קיבלו. עצבן אותי שהבורים האלה אחרי זה קיבלו 95 בסמינריון שהם כתבו, בעוד שאני הקאתי דם בכדי לחקור נושא לעומק וסיימתי עם 85.

חקרתי לעומק נושאים רבים במהלך לימודי. את תבניות הדשא, את הצבע על התקרה ואת הסרטים שיצאו בהוליווד באותם ימים, אולם לא הצלחתי להתקבע על קשרים.

המרכז כשל עמי, אני לא יצאתי "מנהיג העתיד" אלא מנהיג בהווה. אני בחרתי לרדוף אחרי החלומות האמיתיים שלי ולא אחרי תודעה כוזבת של כסף.

(ואיזה יופי שלא נתנו לי לדבר, נכון???)