תוכנות שיתוף הקבצים הינן דרך פשוטה ויעילה להחלפת מידע בין חברים. מעל ל60% מתעבורת הרשת בישראל מוקדשת לצרך זה, הצרך לחברה בעלת מכנה משותף תרבותי שמאפשר שיח על נושאים משותפים. המידע עצמו, כמו שתמיד גרסתי, הוא מידע חפשי ולא ניתן לניכוס. מרגע שיצירה נשמעת היא נטבעת במֹחנו לנצח ותשפיע על כל חיינו. איני רואה כל דרך אחרת פרט להגדלת הנגישות למידע. הרי חברות התקליטים היו מרחיבות את זכויות היוצרים כך שכל המתפללים בבית הכנסת ידרשו לשלם תמלוגים להן על הדפסת התנ"ך ושמפלגת מרצ-יחד תאלץ לשלם תמלוגים לסטלין על התקנון שתוקן השבוע.

ההכתבה של מדיניות משפטית של אחריות באה לידי ביטוי בהצעת חוק מטופשת נוספת. בהצעה זו, במקום לדאוג שחברי הכנסת לא יעברו על החוק, נקודת המוצא היא כי הם כן עוברים על החוק ולכן יש לטול מהם את הפריווילגיה של החסינות. חסינות חברי הכנסת היא כלי ראשוני במימוש זכותם הדמוקרטית להבחר, שכן זו מאפשרת להם לעבור על החוק במקומות שהוא, לדעתם, אינו צודק. החסינות (הדיונית, ולא המהותית) היא הדרך לקידום הנושאים; כמובן שבאם ידרשו חברי הכנסת להסיר את חסינותם לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, ישקלו באם לעשות כן ובאם יסרבו שיקול הדעת הוא לוועדת הכנסת.
הצעת החוק באה בעקבות ביקורת בג"צ על התנהלותה הנפסדת של ועדת הכנסת שהחליטה פעמיים החלטה בלתי סבירה. אולי במקום לשנות את החוק יש להחליף את הנבחרים שיושבים בוועדת הכנסת באנשים אמיתיים בעלי שיקול דעת אמיתי ולא אינטרסים פוליטיים?

ומאחריות ראשונית ומשנית, חזרה לנושא. שיתוף הקבצים לא ייעצר, אלא החברות שמפתחות את התוכנה תחת משטר של אחריות משנית יעבירו את חברותיהן למדינות ללא משטר אחריות זה, כגון שוודיה. לאחר ההעברה, המשתמשים פשוט יאלצו להביא טענות משפטיות שונות ומשונות כגון: "שם הקובץ לא משקף את התוכן, ועד להורדה בפועל לא ידעתי מהו התוכן ולכן אין להטיל עליי אחריות" (לאחר שישונה המודל הנוכחי) ולחלופין יפעלו יחדיו כחרם על אמנים שגובים תשלום עבור השמעת שיריהם.
חופש הביטוי יהיה מוחלט יותר כאשר לא ייגבה כסף בעבור הזכות להאזין. הזכות לקניין תהיה מוחלטת יותר כאשר יוכלו בעלי הקניין לשמר את הקניין עצמו ולאפשר זיקות הנאה לאוהדיהם.